כאשר הגיש פרופסור אמיר קול את מועמדותו לוועדת יחסי האנוש של העיר דייוויס בקליפורניה בסוף שנת 2023, זמן קצר לאחר מתקפת חמאס על ישראל, הוא לא חיפש עימותים. הפרופסור הישראלי־אמריקאי, חבר סגל ותיק בבית הספר לרפואה וטרינרית של אוניברסיטת קליפורניה בדייוויס, ביקש להיות חלק מגוף ציבורי שמטרתו לחזק את הקהילה ולקדם הידברות בין תושבים מרקעים שונים.
כמעט שנתיים לאחר מכן הגיע למסקנה הפוכה לחלוטין. ב־28 במאי 2026 קם במהלך ישיבת הוועדה, הקריא הצהרת פרישה חריפה ועזב את תפקידו. "לא אמשיך לשמש שק חבטות של הוועדה תוך מתן מראית עין של גיוון אידיאולוגי ולגיטימציה", אמר לחבריו רגע לפני שעזב.
"כל פעם שניסיתי לקדם יוזמות יהודיות"
בראיון שהעניק לאחר פרישתו לעיתון היהודי של צפון קליפורניה, תיאר קול שורה של אירועים שלדבריו המחישו כיצד היחס כלפי יהודים וישראלים הפך שונה מהיחס לקבוצות אחרות. לטענתו, בכל פעם שניסה לקדם יוזמות שנגעו לזהות יהודית או ישראלית, הן נתקלו בביקורת ובחשדנות שלא הופנו כלפי פעילויות אחרות.
אחד המקרים שעליהם הצביע היה יוזמה קהילתית לקטיף זיתים שנועדה לקרב בין אוכלוסיות שונות באזור. לדבריו, במקום לראות בכך פעילות המחברת בין אנשים ותרבויות, היו מי שהאשימו אותו בניסיון למחוק את "נרטיב ההתנגדות הפלסטינית". במקרה אחר, כאשר פעל לקידום אירוע לכבוד חודש המורשת היהודית־אמריקאית, מצא את עצמו מתמודד עם ניסיונות לפקח על התוכן ולשלוט במסרים שיוצגו.
שני האירועים התקיימו בסופו של דבר, אך קול מספר כי הם הותירו אצלו תחושה ברורה: הזהות היהודית הפכה לנושא שמעורר חשדנות במקום סקרנות, והקשר לישראל נתפס לעיתים קרובות כבעיה שיש להסביר ולהצדיק.
הדוח שהצית את המחלוקת
האירוע שהוביל אותו להחלטה הסופית לפרוש היה קשור לדוח רשמי שפרסמה הוועדה בנוגע לחוויותיהם של תושבים מוסלמים, ערבים ופלסטינים בעיר. הדוח תיאר תחושות של אפליה, פחד וחשש מנקמה מצד חלק מהמרואיינים. קול אינו חולק על עצם החשיבות של תיעוד החוויות הללו, אך לטענתו הבעיה הייתה הדרך שבה נוסח המסמך.
לטענתו, הדוח התייחס בהרחבה לטענות כלפי ארגונים יהודיים וציוניים, אך התעלם או צמצם ביטויים של אנטישמיות שתועדו באותו תהליך עצמו. במאמר שפרסם לאחר מכן באתר חדשות מקומי, כתב כי הדוח מציג פעילות ציבורית חוקית של ארגונים יהודיים — כגון השתתפות בפגישות ציבוריות או תיעוד הפגנות — כאילו הייתה הטרדה מאורגנת.
לדבריו, נוצרה מציאות שבה עצם השתתפותם של יהודים בשיח הציבורי מוצגת באופן שלילי, בעוד שקבוצות אחרות נהנות מהנחת כוונות חיובית.
"יחי שטף אל־אקצא" בפארק המרכזי
המתח הגיע לשיא נוסף בראשית חודש מאי השנה. בעצרת שנערכה בפארק המרכזי של דייוויס הונף שלט שנשא את הכיתוב "יחי שטף אל־אקצא" — השם שהעניק חמאס למתקפת 7 באוקטובר. עבור ישראלים ויהודים רבים מדובר בסיסמה המזוהה באופן ישיר עם הטבח שבוצע בדרום ישראל.
כאשר גילה קול שאחד מחברי ועדת יחסי האנוש השתתף באותה עצרת, הוא העלה את הסוגיה בפני חברי הוועדה ודרש התייחסות. לדבריו, התגובה הייתה מינימלית. דווקא הרגע הזה היה עבורו רגע של התפכחות — לא משום שציפה להסכמה מלאה מצד עמיתיו, אלא משום שהרגיש שאין נכונות אמיתית להתמודד עם המשמעות של תמיכה פומבית בסיסמאות הקשורות לטבח.
גם לאחר פרישתו, התגובה מצד חברי הוועדה הייתה מאופקת מאוד. לא נשמעה התנצלות, לא הוכרזה בדיקה פנימית, ולא ניתנה התחייבות לבחון מחדש את הטענות שהעלה. מי שכן הביעה תמיכה פומבית הייתה מריאלה סוקולובסקי, מנכ"לית הפדרציה היהודית של אזור סקרמנטו, שאמרה כי הקהילה היהודית נתקלת יותר ויותר במצבים שבהם אנטישמיות זוכה ליחס מקל או שונה מזה הניתן לצורות אחרות של שנאה.
תופעה רחבה יותר
סיפורה של דייוויס אינו עומד בפני עצמו. מאז 7 באוקטובר מתנהלים ברחבי קליפורניה ובקמפוסים רבים בארצות הברית ויכוחים חריפים סביב השאלה כיצד יש להגדיר אנטישמיות, היכן עובר הגבול בין ביקורת על ישראל לבין עוינות כלפי יהודים, והאם מוסדות ציבור ואוניברסיטאות מצליחים לשמור על סטנדרט אחיד כלפי כל הקבוצות.
בשנת 2024 הוגשה נגד אוניברסיטת קליפורניה בדייוויס תלונה פדרלית בטענה שהאוניברסיטה לא טיפלה כראוי בתלונות של סטודנטים יהודים וציונים על אקלים עוין בקמפוס. שנה לאחר מכן הגיעה האוניברסיטה להסדר עם הרשויות והתחייבה להרחיב את ההכשרות בנושא אנטישמיות ולבחון מחדש תלונות שהוגשו בשנים האחרונות.
עבור קול, ההתפתחויות הללו רק מחזקות את התחושה שהבעיה רחבה בהרבה מהוועדה העירונית שממנה פרש. לאחר כמעט עשרים שנה בדייוויס, הוא עדיין רואה בעיר את ביתו. הוא אינו מתכנן לעזוב, ואינו מתכוון להפסיק להיות פעיל ציבורית. אלא שכיום, לדבריו, מוקד הפעילות שלו יהיה בתוך הקהילה היהודית ובמסגרות שבהן הוא מרגיש שיש נכונות אמיתית להקשיב.
"7 באוקטובר היה רגע מכונן עבורי", אמר. "הרגשתי שאני חייב להיות מעורב ולעזור לקהילה שלי. היום אני מבין שיש מקומות שבהם אפשר לעשות את זה טוב יותר".
שאלה שמעסיקה קהילות יהודיות
עבור ישראלים־אמריקאים רבים ברחבי קליפורניה, סיפורו של אמיר קול אינו רק סיפור אישי. הוא משקף שאלה רחבה יותר שמעסיקה קהילות יהודיות רבות מאז 7 באוקטובר: האם המוסדות הציבוריים שהוקמו כדי להגן על מיעוטים ולחזק את המרקם החברתי מסוגלים להעניק ליהודים את אותה ההקשבה, אותה הרגישות ואותה ההגנה שהם מעניקים לאחרים.
בעוד שהמקרים של תקיפות אלימות של סטודנטים יהודים בקמפוסים ממשיכים להתרחש ברחבי צפון אמריקה, ובעוד שהוויכוח על אנטישמיות באקדמיה מתעצם, סיפורו של קול מציב שאלה מהותית: מה קורה כאשר מי שבא לבנות גשרים מגלה שהגשר עצמו אינו מוכן לשאת את משקלו.
0 תגובות