"נמות ולא נתגייס"
מדינת ישראל של ימינו ניצבת בפני נקודת אל-חזור. המתח הפוליטי סביב גיוס החרדים, שעלה וירד במשך שבעים שנה, התפרץ בעוצמה שאינה מאפשרת עוד להפטיר כאשתקד ולגלגל את העניין הלאה.
בלב הסערה עומדת הסיסמה המטלטלת: "נמות ולא נתגייס". עבור המצדדים בה, אין מדובר רק במחאה, אלא בביטוי לתחושת "גזרת שמד" - ניסיון מכוון של המדינה וצה"ל לעקירת הדת.
יש הנועצים את שורשי המחלוקת העכשווית בדברי הרב שך משנת 1998, שכתב כי (לגברים) "איסור גמור ללכת לצבא, וצריך למסור את הנפש על זה". הציבור החרדי נחלק בהבנת דבריו: חלק גדול טוען כי מדובר בביטוי מטאפורי שנועד לחזק את נחישות הציבור, בעוד אחרים כמו "הפלג הירושלמי" ועוד חוגים קיבלו זאת כפסק הלכה גמור המורה על מסירות נפש בפועל. אנו נמצאים בזמן של גזירת שמד. ובזמן כזה יש למסור את הנפש.
ההיסטוריה היהודית מלאה בתקופות אפלות שבהם יהודים מסרו נפש על קידוש ה'. כמו בגזרות אנטיוכוס, תקופת הרומאים (לאחר חורבן הבית), האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל, גזירות ת״ח–ת״ט (פרעות חמלניצקי) ועוד רבות ורעות.
אבל אולי נפנה את המבט לתקופה דומה יותר, בה יהודים נאנסו להתגייס לצבאות של גויים.
בוא ניקח שני צעדים אחורה במנוחים היסטוריים אל צבא הצאר הרוסי של תחילת המאה ה-20. בצבא הצאר שידו רב לו באכזריות ודיכוי אנטישמי גלוי, אולצו חיילים יהודיים לחלל שבת ולאכול טרפות, תחת איומי מוות ומעשים זוועתיים נוספים שאין הדעת והדת סובלתם - דבר יום ביומו.
במשך כל אותן תקופות גויסו יהודים רבים בצעירותם והוכיחו במעשיהם כי "נצח ישראל לא ישקר". הם מסרו נפשם על קיום תורה ומצוות אף במקרים שהתעקשותם על שמירת הדת עלתה להם בסבל רב.
מגף הצאר על ספר התורה
כדי להבין את עוצמת השבר של חייל יהודי במדים רוסיים, יש להביט תחילה אל המדיניות הרשמית של האימפריה הרוסית בראשית המאה ה-20. תחת שלטונו של הצאר ניקולאי השני, הממסד הרוסי לא הסתפק רק באפליה אזרחית; הוא ראה ביהדות גורם "מזיק" ו"זר" שיש להכניעו או להטמיעו בכוח.
כבר משנת 1827, גיוס ילדים יהודים כ"קנטוניסטים" נועד במפורש לכפות עליהם המרת דת לנצרות. בראשית המאה ה-20, הגישה הדתית התחלפה בגישה גזענית; אפילו יהודים שהתנצרו נחשבו ל"גורם לא רצוי" בצבא, ונאסר עליהם להתקדם לדרגות קצונה.
גם כשחיילים יהודים זכו בעיטור "צלב ג'ורג'" על אומץ לב, גנרל סמירנוב טען שזה לא נבע מפטריוטיות אלא מ"ערמומיות" כדי לזכות בזכויות מגורים מחוץ לתחום המושב.
הצבא הרוסי שימש עבור השלטון ככלי ל"חינוך מחדש" ורמיסת הזהות היהודית. המפקדים הבכירים חונכו על התפיסה שהדת היהודית, ובמיוחד התלמוד, מחנכים לחוסר נאמנות, פחדנות ומרגלות מלידה. בעיני הפיקוד העליון, היהודי לא היה רק חייל נחות פיזית, אלא "אויב פנימי" שיש לשבור את רוחו.
בתוך היחידות, סבלו החיילים היהודים מאווירה של איבה ובוז מצד מפקדיהם וחבריהם לנשק. הם כונו בכינויי גנאי כמו "ז'יד" והוצגו כנחותים פיזית, פחדנים ונוכלים מטבעם. המפקדים הבכירים היו משוכנעים שהחיילים היהודים הם "מרגלים מלידה" הממתינים להזדמנות לבגוד.
עפרא לפומיה הטמא.
מסכת הייסורים הפיזית הייתה קשה לא פחות. חיילים יהודים הואשמו לעיתים קרובות ב"חבלה" על בסיס חשדות מופרכים כמו הטענה ההזויה שחיילים יהודים משליכים לנהר בקבוקים עם הודעות מוצפנות לאויב. עונשים גופניים אכזריים היו עניין שבשגרה; חיילים יהודים אולצו לעבור בתוך "מנהרה" של שתי שורות חיילים שהכו אותם בקתות רובים ובשוטים עד זוב דם. גם הניסיון לשמור על זהות דתית בתוך המערכת נתקל בבוז; חיילים יהודים ספגו לעג על מראם, לרוב נאצלו לגזוז זקניהם ופאותיהם בכוח על ידי חבריהם ליחידה.
האכזריות הגיעה לשיאה בזמן הנסיגה הרוסית של 1915, אז הפך הצבא ל"המון רעב ופורע". חיילים קוזאקים ביצעו מעשי שוד וטבח בקהילות יהודיות שלמות, תוך שהם מצדיקים זאת בכך שהיהודים הם בוגדים.
בתוך הכאוס המוחלט הזה, בתוך צבא שראה בדת היהודית נגע שיש לבער, נכנס צעיר אחד שיהפוך לגדול בישראל שכל מהותו הייתה הפך הגמור מהמכונה הצבאית הדורסנית. פך השמן הטהור בזירה המזרחית של צבא רוסיה מול גרמניה.
העילוי מטאשן
סיפורו של מרן הסטייפלר זצ"ל מתחיל בט' בתמוז תרנ"ט (1899), בעיירה הקטנה טאשן שבאוקראינה. הוא נולד לתוך בית רווי בחסידות וביראת שמיים צרופה. אביו, ר' חיים פרץ קנייבסקי, היה חסיד נלהב של האדמו"ר מהורניסטייפל, רבי מרדכי דב טברסקי. שנישא לרייצא בתו השמינית של בעל הדברי חיים מצאנז.
ר' חיים פרץ, ששימש כשוחט, היה ידוע בפרישותו ובדבקותו, וזכה לברכה נדירה מרבו: "הנני מברך אותך שיהיה לך בן שיאיר את עיניהם של כל ישראל בתורתו".
הילד נקרא יעקב ישראל על שם רבי יעקב ישראל טברסקי מטשרקס, סבו של האדמו"ר רבי מרדכי דב. אך השמחה בבית לא ארכה שנים רבות. המוות פקד את המשפחה בב' באייר תר"ע, ור' חיים פרץ נפטר והותיר אחריו אלמנה ושלושה יתומים קטנים שנותרו בעוני משווע.
הדרך לישיבת נובהרדוק נסללה כאשר בחור מהישיבה הגיע לבית אמו, ברכה, וביקש לקחת את העילוי הצעיר למקום תורה. בלב כבד. ובעיניים דומעות, צפתה האם בבנה יקירה צועד אל האופק, אל עולם שבו התורה נלמדת מתוך דחק וסיגוף.
עם פרוץ המלחמה, גלתה הישיבה מנובהרדוק להומל. בתקופה זו נדד בין סניפי הישיבה, למד בקרימנצ'וג ובהמשך חזר לשהות לצד רבו, ה"סבא מנובהרדוק", בשנת התרע"ט, כשהיה בן 20, מונה למשגיח בישיבה שהוקמה ברוגצ'וב. בתקופה זו למד עם רב העיר, בעל ה"נאות יעקב", וכתב ספר על מסכת נדרים שלא פורסם.
הסטייפלר קנה את שמו כ"עילוי מהורניסטייפל", שם שקוצר בפי כל לכינוי המיתולוגי "הסטייפלר".
הוא נהג ללמוד שעות ברציפות ללא שינה, עד שהיה נופל מאפיסת כוחות. רבו, ה"סבא מנובהרדוק", הכיר בגדלותו ונתן לו אישור חריג ללמוד כל נושא שחשקה נפשו, מחוץ לסדרי הישיבה הרגילים.
אולם, פריחתה של התורה עמדה בפני התנגשות חזיתית עם המציאות הפוליטית המדממת של רוסיה המהפכנית. השלטון הקומוניסטי החל לרדוף את הדת, וה"יבסקציה" המחלקה היהודית של המפלגה שמה לה למטרה לעקור כל זיק של יהדות.
המתח הגיע לשיאו בצהרי יום אחד, בעיצומו של חול המועד פסח. רעש מגפיים כבדים וקולות נפץ של קתות רובים החרידו את חצר הישיבה. קבוצת חיילים חמושים פרצה פנימה, מחפשת אחר "משתמטים". הם צעדו בנחישות לעבר המקום שבו ישב הבחור הצעיר, שקוע כל כולו במסכת סוכה.
"קום!" פקד עליו מפקד היחידה באכזריות, בעוד קנה הרובה מופנה לעברו.
חבריו של הסטייפלר עמדו קפואים, דמעות זולגות על פניהם, כשראו את מאורם נלקח בשבי. הוא, מצידו, עמד זקוף, מבטו נותר שליו וראשו עדיין מלא בסוגיות התלמודיות שלמד אך רגע לפני כן. בלי פחד ועם ביטחון מוחלט בבורא, הוא הובל תחת משמר כבד אל מרכז הגיוס במוסקבה.
ספר לי מו"ר (שליט"א) זצוק"ל שבגיל אחת עשרה נפטר אביו, ואמו היתה אלמנה עני', ונסע לישיבה קטנה ולמד בקרמנצוק עד גיל ארבע עשרה וחצי ואח"כ עבר להומל לישיבת נברדוק והי' שם הגה"צ ר' יוזל זצ"ל וחתנו הג"ר אברהם יפן (שליט"א) זצוק"ל ומשם עבר לרגצוב והקים שם ישיבה עוד בהיותו בחור כדרכם של בחורי ישיבת נוברדוק שכמה בחורים היו נוסעים לאיזו עיירה להקים ישיבה, ונתפס שם לצבא כי לא היו לו ניירות ושרת כשלשת רבעי שנה במוסקבה בחיל המשמר והי' לו נס שלא שלחוהו לחזית (ארחות רבנו ח"א)
ברגע ההוא, כשדלתות קרון הרכבת נסגרו מאחוריו, החל המבחן הגדול ביותר של חייו – המפגש בין קדושת נובהרדוק לבין המגף הגס של הצבא האדום.
חייל בשירות מלך מלכי המלכים
המבחן הראשון הגיע עם בוא החורף המוסקבאי המקפיא, כשהרוחות הסיביריות החלו לנשב בחוזקה. הצבא ניפק לחיילים מדי חורף עבים וחמים, אך הסטייפלר, שחשש מאיסור שעטנז, סירב ללובשם.
חבריו ליחידה רעדו מקור גם בתוך המעיל, והוא עמד שם במדים דקים בלבד. כאשר מפקדיו התלוננו על "חוסר המשמעת" שלו בפני המפקד הבכיר, התרחש הנס הראשון: המפקד הורה להניח לו ואמר, "הניחו לו, שייקח מהמחסן איזה בגד שיחפוץ". וכך, הסתובב הסטייפלר במדים בלבד.
כדי להימנע מטלטול הרובה בשבת, פיתח מרן הסטייפלר "מסחר" ייחודי: הוא היה מעניק את מנת האוכל של יום שישי לחייל רוסי, בתמורה לכך שהלה ייקח עבורו את הרובה לעמדת השמירה ויתלה אותו על ענף עץ. הסטייפלר שמח לוותר על מזונו ובלבד שלא יחלל את קדושת היום.
לימים מצא מרן הסטייפלר מעיל ללא חשש שעטנז, ובאחד הלילות הקפואים, בעודו בשמירה, שכח החייל שהחליף אותו והותיר את המעיל תלוי על העץ. מרן הסטייפלר מצא עצמו בסכנת חיים ממשית מפני הקור. הוא ניצב בפני דילמה הלכתית: האם לקחת את המעיל מהעץ (איסור מדרבנן בשבת) משום "פיקוח נפש".
הוא החליט לנסות להחזיק מעמד. בכל פעם אמר לעצמו: "אנסה להחזיק מעמד רק עוד חמש דקות וללמוד סוגיה בגמרא". כך, חמש דקות אחר חמש דקות, במשך שעתיים שלמות של שמירה בקור רצחני, הוא שרד את המשמרת מבלי לעבור על איסור שבות.
למרות התנאים המחפירים, הסטייפלר לא פסק מלימודו. תלמידו, ר' בן ציון ברוק, הצליח להבריח אליו "גמרות קטנות" שנראו כמו חוברות תעמולה צבאיות. הסטייפלר היה לומד בתוך השוחות, על מיטות העץ ובכל רגע פנוי. הנס הגדול ביותר באותו שירות היה ההישג התורני שלו: במהלך שירותו הצבאי הקצר והמפרך, הצליח הסטייפלר ללמוד ולהקיף חצי מש"ס התלמוד בבבלי.
ספר מו"ר (שליט"א) זצוק"ל לנכדו רמ"ב נ"י שכשהי' חייל הי' עמו רק מס' סוכה וחיי אדם וחזר עליהם הרבה פעמים וספר לי הגרח"ק (זצ"ל) שספר לו מו"ר שהקפיד שלא לגזוז את זקנו ואף פעם לא גזזו, וגם בהיותו בצבא הרוסי הרשו לו ללכת עם הזקן רק אח"כ כשהי' בצבא הפולני והם אנטישמיים גדולים והכריחוהו להוריד את זקנו ואח"כ גדלו ויותר לא נגע בו (ארחות רבנו ח"א).
הצלף הטוב ביותר בצבא הצאר
בתוך שגרת השירות המפרכת בצבא האדום, הגיע אחד המבחנים המורכבים והמפורסמים ביותר בחייו של הסטיפלר. היה זה שבוע שבו הודיעו המפקדים על תרגיל צליפה חובה לכל החיילים, שנקבע להיערך בדיוק בעיצומו של יום השבת.
עבור הסטיפלר, הפקודה הזו לא הייתה רק עניין של משמעת צבאית, אלא סוגיה הלכתית סבוכה. הוא ניתח את המצב בדייקנות: ירייה ברובה כרוכה בשני איסורי דאורייתא מרכזיים – הבערת אש וטלטול. הסטיפלר היה נחוש בדעתו למצוא דרך להפחית את חומרת המלאכה, גם אם הדבר יעלה לו בחייו או בעונש כבד.
בלב המחנה התפתח ויכוח חרישי אך גורלי בין הסטיפלר לבין חבר יהודי אחר ששירת עמו. שניהם ניצבו מול אותה גזירה, אך בחרו בגישות הפוכות:
החבר טען שעל פי ההיגיון ההלכתי, עדיף לירות בצורה הרגילה והמדויקת ביותר. הוא הסביר שאם ינסו לירות בשינוי, הם כמעט בוודאות יחטיאו את המטרה. "אם תחטיא", הזהיר החבר, "המפקדים יכריחו אותך לירות שוב ושוב עד שתפגע. התוצאה תהיה חילול שבת מרובה במקום חילול אחד הכרחי".
הסטייפלר לא השתכנע. הוא סבר שעליו לעשות את המקסימום האפשרי ברגע זה כדי להפחית את חומרת האיסור, והתוצאות העתידיות מסורות בידי שמיים. הוא החליט לבצע את הירי בשינוי גמור – דבר שיהפוך את המלאכה ל"מלאכה שאינה צריכה לגופה" או לפחות יפחית את דרגת האיסור.
ביום השבת, אל מול עיניהם הבוחנות של המפקדים הרוסים הקשוחים, ניגשו החיילים אל קו הירי. הגיע תורו של הסטייפלר. לעיניהם המשתאות של הנוכחים, הוא לא אחז ברובה כדרך הצלפים. הוא אחז ברובה בצורה הפוכה לגמרי, תנוחה שכמעט בלתי אפשרי לכוון בה, ובוודאי שלא לפגוע.
הוא לחץ על ההדק. קול הנפץ הדהד בחלל האוויר, והכדור נורה. למרבה התדהמה הכדור של הסטיפלר פגע במרכז המטרה בדיוק מופלא.
מיד לאחר מכן ניגש החבר היהודי. הוא, שביקש לנהוג ב"תבונה" וירה כשהוא מכוון בכל כוחו בצורה הרגילה כדי לא להידרש לירי שני – החטיא את המטרה לחלוטין. המפקדים הזועמים פקדו עליו לירות שוב ושוב, וכך מצא עצמו מחלל שבת פעמים רבות, בדיוק כפי שחשש.
המפקדים הרוסים היו המומים מהביצוע של "הבחור מישיבת נובהרדוק". במקום להעניש את הסטיפלר על האחיזה המשונה, הם ראו בו צלף מחונן בעל יכולות על-טבעיות. הסיפור הפך לשיחת היום ביחידה ופורסם בעיתונות הרוסית בהשתאות: "החייל היהודי שפגע במטרה כשהרובה הפוך".
תכשיטיו של השפת אמת
מסכת חייו המופלאה של מרן הסטייפלר זצ"ל תחת מגף הצאר הייתה גם מנת חלקם של יהודים קדושים אחרים אחד התיאורים המרטיטים ביותר מגיע מימי מלחמת רוסיה-יפן (תרס"ד), כאשר אלפי אברכים מחסידי גור נשלחו לשדות הקטל של מנצ'וריה.
הרבי, ה"שפת אמת" מגור (נלב"ע ה' שבט התרס"ה), היה שבור לב מן הגזרה. בימיו האחרונים, מרוב דאגה לחסידיו הלוחמים, לא עלה על מיטתו אלא שכב על הרצפה כשרק חלוקו תחתיו, והחלוק היה רטוב כולו מדמעות ששפך על צרות ישראל.
אולם, מתוך החפירות הקפואות במזרח הרחוק, החלו להגיע מכתבים אל חצר הרבי. היו אלו "מכתבים מן החזית" שלא עסקו בייאוש או במוות, אלא בתורה ובמצוות. חסידים כתבו לרבם פלפולים תורניים עמוקים שנכתבו תחת מטר פגזים; הם סיפרו כיצד קיימו מצוות סוכה במסירות נפש בעיצומו של קרב גדול, כשהם יוצאים לרגע מהחפירה לאכול כזית וחזרו מיד פנימה.
ה"שפת אמת", שהיה שבור מצרתם, שאב תעצומות נפש דווקא מאותם מכתבים. בתשובתו לאברך עילוי מאוסטרובצה ששלח לו פלפול ארוך בדברי הרבינו יונה, פתח הרבי במילים המדהימות: "העידותי בכם את השמיים ואת הארץ". הוא הסביר כי המילה "העידותי" היא מלשון עדי ותכשיט "קישטתי בכם, ביהודים כאלה, את השמיים ואת הארץ". עבור הרבי, אותם חיילים שגיוסו בכפייה אך לא חדלו מלימודם גם בשדה הקרב היו התכשיטים של עם ישראל.
0 תגובות