ט’ בְּאָב איננו עוד תאריך בלוח השנה היהודי. זהו ציר, שכל הכאב של עם ישראל מתנקז אליו. באותו יום ממש חרבו שני בתי-המקדש שחיברו שמים וארץ, ומאז, בכל שנה אנחנו יושבים על הארץ, מקוננים ומתענים - ביטוי לחולשה הרוחנית שהותירה אותנו ללא בית וללא לב.
אך שאלה אחת מרחפת בחלל האוויר: גלות בבל שלאחר החורבן הראשון נמשכה שבעים שנה בלבד, בעוד שגלות החורבן השני נמשכת כבר יותר מאלפיים שנה. מה סוד הפער העצום? מה היה שונה כל-כך בדור בית שני?
בית ראשון מול בית שני - “חטאים גסים” לעומת “חטא דק”
חז״ל במסכת יומא (ט, ע״ב) מונים שלוש עבירות חמורות שהפילו את הבית הראשון: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אלו היו חטאים בוטים ומוחשיים, והעונש – כבד, אך קצוב: שבעים שנות גלות, ואחריהן שיבת ציון. לעומת זאת, בדור בית שני עסקו ישראל בתורה ובגמילות חסדים, ובכל זאת חרב הבית בגלל שנאת חינם. איפה הפרופורציה? על שלושת העבירות החמורות - "רק" 70 שנה, ואלו שעסקו בתורה ובגמילות חסדים, וכל חטאם היה "רק" שנאת חינם, עדיין בגלות?
בהמשך הסוגיא, מגלים לנו חז"ל את הסוד - "ראשונים שנתגלה עוונם - נתגלה קיצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם - לא נתגלה קיצם".
כדי להבין את עומק דברי חז"ל, נסביר במשל:
ראובן נפצע קשה בתאונת דרכים. הוא פונה לבית-החולים כשעצמותיו מרוסקות, והוא מורדם ומונשם. הרופאים מכינים לו תכנית שיקום ברורה לשנתיים-שלוש, וכבר עם תחילת הטיפול רואים את קצה המנהרה.
שמעון, לעומתו, נחשף לפיצוץ תחנת כוח רדיואקטיבית. בתחילה נראה שנחבל קלות בלבד - כמה שריטות וחבישה. אך לאחר כשנה מתחילים סימנים פנימיים: נשירת שיער, חולשת איברים, קשיי נשימה, עד שהמצב מדרדר לבעיות קשות ומומים בילדיו רח"ל .
מה ההבדל? את פצעיו החיצוניים של ראובן אפשר לראות, לאבחן ולטפל בהם. אצל שמעון הפגיעה סמויה, הרס פנימי שלא מתגלה עד שכבר מאוחר. כך גם עם ישראל - בתקופת בית ראשון הם עברו על עבירות חמורות מאוד, אבל אלו היו עבירות חיצוניות. הם נגררו אחר התאוות שלהם, נפלו בחטא, אבל בפנימיות הם נשארו כשרים, הם היו מאוחדים בלבבות.
לעומת זאת, בבית שני על פניו כלפי חוץ הכל היה טוב, עוסקים בתורה, בגמילות חסדים, הולכים לכולל, ארגוני חסד לרוב... אבל חיצוניות מטופחת אינה מתקנת לב מקולקל. ככל שהציבור עטף עצמו במעטה של יראת-שמים, כך ניטלה ממנו הערנות למצבו הפנימי האמיתי. לכאורה יראים ושלמים, ובעצם מפורדים. בפנים פשה הריקבון, שנאה בלבבות, פירוד. שנאת חינם של בית שני היתה כמו “קרינה רוחנית” - מחלחלת בפנים, קשה לזיהוי ולטיפול, ולכן גלותה מתמשכת.
תשעה באב מזכיר לנו שחורבן בית המקדש התחיל בחורבן של הלבבות.
עלינו לבחון לא רק את המעשים הגלויים - תפילה, לימוד וגמילות חסדים - אלא גם את היחס לחבר, לשכן ולאחינו הרחוקים:
האם אני שמח בטובתו של הזולת?
האם אני מקפיד לדון לכף זכות?
האם איני מחזיק בתוך-תוכי טינה או קנאה במסווה של “כשרות”?
כפי שהגלות התארכה בגלל שנאת חינם, כך גם הגאולה תלויה באהבה בינינו. כל מחווה קטנה - חיוך, מילה טובה, עזרה לזולת, היא קרן אור שמחלחלת פנימה ומתקנת את ההרס הסמוי, היא נוגדן לקרינה שבפנים.
כשנלמד לאהוב, או לפחות לכבד אחד את השני בלי תנאי, יתקיים בנו הייעוד: “צום הרביעי וצום החמישי… יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה” - במהרה בימינו, אמן.
0 תגובות