בואו נדבר גלויות, בלי נימוסים מיותרים נמאס לשמוע פרשנים שמנסים לשכנע אותנו שאם רק ניתן עוד ויתור, או אם רק "נהיה נחמדים" השכנים שלנו יניחו לנו לנפשנו. האמת המרה היא שרבים מאיתנו שכחו את לקחי העבר, והניסיון המערבי למכור לנו "שלום" בכל מחיר הוא לא רק תמים הוא מסוכן ומסכן נפשות.
קחו למשל את המושג "ד'ימי" (בן חסות). בשביל רבים זה נשמע כמו מונח ממוזיאון, אבל זו תפיסת עולם שחיה ובועטת. בתפיסה הזו, העולם מחולק למי ששולט ומי שנשלט. היהודי, בתוך המערכת הזו, מעולם לא היה "שווה". הוא תמיד היה מישהו שנותנים לו לחיות כאן כ"טובה" של השלטון, כל עוד הוא כפוף ומשלם.
ההיסטוריה שלנו רצופה בסיפורים על ה"ג'יזיה" לא סתם מס, אלא כלי שנועד להשפיל, להכניע, ולהזכיר ליהודי: אתה פה על תנאי. מי שחושב שהמושגים האלה נעלמו מן העולם, עוצם עיניים למול המציאות.
תיעוד משעשע | כשהאדמו"ר מלייפניק הצטרף למקהלת החסידות
וכאן הטעות הגדולה ביותר: מי שמנסה להלביש השקפה מערבית על מציאות אחרת לגמרי, מוליך את עצמו שולל. תסתכלו על יוסוף אל-קרדאוי, מבכירי הפוסקים שלהם. מי שחושב שהם יכולים פשוט "לוותר" על מצוות הג'יהאד בשביל שלום, לא מבין את עומק האידיאולוגיה שלהם. אל-קרדאוי הבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: הג'יהאד הוא מצווה מרכזית, עמוד תווך. בשבילם, לוותר על הג'יהאד זה עקירת יסוד בדתם.
ואל תטעו כשהם מדברים על שלום, הם עושים זאת בשיטת המסאלח ומפאסד (רווחים מול הפסדים). הם לא עושים שלום כי הם אוהבים אותנו, אלא כי כרגע זה "משתלם" להם אסטרטגית. הם עושים הפסקת אש זמנית כדי לצבור כוח, וכשהרווח יעלה על ההפסד הם יחזרו למסלול המקורי.
אנחנו חושבים ש"נחמדות" תביא כבוד, אבל בהשקפה שלהם, הנחמדות הזאת נתפרשת כחולשה וחולשה, כידוע, מזמינה תוקפנות.
אז מה נשאר לנו לעשות? להפסיק לחיות באשליות. המזרח התיכון לא השתנה, והתפיסות העמוקות האלו לא הלכו לשום מקום הן רק ממתינות לשעת כושר.
אנחנו לא נדרשים לשנוא אף אחד, אבל אנחנו מצווים להיות חכמים ולהבין את המציאות. שלום עושים עם מי שמכבד אותך באמת, ולא עם מי שרואה בך נתין. כל עוד אנחנו עסוקים בלרצות במקום לעמוד על שלנו אנחנו רק ממשיכים את המעגל הזה ומסכנים את עצמנו.
הגיע הזמן להפסיק להיות תמימים. האמת כתובה שם בהיסטוריה ובמסורת שלנו, גם אם היא לא נעימה לאוזן.
0 תגובות