אז כן, הם עדיין ערים.
השעה 23:47, ואת מגרדת את שאריות הכוח האחרונים שלך מהתחתית של ספל נס קפה פושר. הבת רוקדת ריקוד עם עצמה בסלון, הבן בודק אם "מסיים רק את העמוד" בספר שהוא קורא, ואת תוהה מה קרה לתקופת הערב האבודה שהייתה פעם שלך. של הגדולים. של השקט.
רמז: קוראים לזה חופש.
קודם כל - זה לא רק את.
מחקרי שינה רבים מהשנים האחרונות מראים ששעות שינה מאוחרות אצל ילדים (ובעיקר חוסר עקביות בשעת השינה) פוגעות ישירות באיכות השינה שלהם - וגם שלך. כן, גם אם לכאורה את "יכולה לישון בבוקר". בפועל? לא תוכלי. כי הבן הקטן קם ב-06:42 כאילו לא הלך לישון אתמול באחת בלילה.
בינתיים, מוחך האצילי - זה שפעם תפקד בעבודה, ניהל תקציב, אולי אפילו דיבר בשיחות טלפון שלמות, משדר עכשיו בסגנון אחר לגמרי:
חלקי לשון חורקים, מרכזי הסבל עולים בלהבות, ומרכזי הסבלנות, הושבתו זמנית.
ומה זה עושה למוח של הילדים?
גם כאן – זה לא נראה חמוד כמו שזה נשמע.
לפי מחקר שפורסם ב־Journal of Developmental & Behavioral Pediatrics, ילדים שנרדמים בשעה מאוחרת בקביעות סובלים יותר מהתנהגות אימפולסיבית, בעיות ריכוז, ושינויים במצב הרוח. כל זה כי השינה המאוחרת פוגעת במבנה ובאיכות של שלבי השינה הקריטיים, כמו שנת REM (שקשורה לעיבוד רגשי, למידה וזיכרון).
או בתרגום להורה עייף:
למחרת הם גם עצבניים, גם צועקים על אחותם, גם שופכים את הקורנפלקס על השטיח וגם שואלים למה את עצבנית.
ומה זה עושה למערכת היחסים?
(לא זו עם הילדים - זו עם הבעל שמופיע רק בלילה)
אז ככה: זוכרת את השיחות של פעם? את הרגעים של "רק שנינו" אחרי שהם נרדמים?
זהו, עכשיו זה "כולנו", עד שתחליטי שאם לא כיבית את האור - את פשוט תירדמי כשהם ישחקו צלחת מעופפת במטבח.
כשהילדים לא הולכים לישון - הערב מתבטל, ומה שנשאר זה רק רצף תפקודי הישרדותי בלי אתנחתא. וזה משפיע. גם על זוגיות. גם על מצב רוח וגם על שעת איכות.
מה אפשר לעשות?
לקבוע גבולות חדשים: גמישים, אבל ברורים: לא חייבים לחזור ל"שבע וחצי כיבוי אורות", אבל אפשר להחליט שב־21:30, כל אחד באזור שלו. ספר, קיר, משהו שקט. לא "זמן שינה" - אלא זמן פרידה מההורה.
להפסיק להרגיש אשמה: את לא "אמא אנוכית" אם את רוצה שעה לעצמך. זה אנושי. זה נדרש. זה בריא. לילדים מגיעה אמא רגועה. לא אמא עם 2% סוללה ואור אדום מהבהב בעין.
לבנות שגרה גם בחופש: הילדים אולי לא יאהבו את זה, אבל השגרה היא לא רק בשבילם - היא בשביל ההורים. אפילו אם זה כולל פיג'מה ב־20:00 וסיפור קולני עד 21:00, ואז - לילה טוב, ילדים אהובים. אימא צריכה לנשום.
בשורה התחתונה: שעות שינה סדירות זה לא קונספירציה של פסיכולוגים עם אג'נדה. זה עניין נוירולוגי, ביולוגי, וקצת גם נפשי.
וכשהם ערים עד חצות, הם לא רק מפסידים שינה - את מפסידה את עצמך.
וזה לא פייר.
אבל החדשות הטובות? זה לא לנצח.
החופש ייגמר, הם יחזרו למסגרות, ואת תחזרי לחוות את הרגע המופלא ההוא שבו הבית דומם, המוח מתחיל להתבהר - ואת שוב זוכרת איך קוראים לך.
(ואם יש בבית ילדים גדולים כנראה גם בשגרה את חווה את התופעה...)
0 תגובות