בפסיקה חריגה ומשמעותית, חייב בית משפט השלום בירושלים את עיתון 'המודיע' לפצות ארבעה תושבים חרדים מהיישוב מעלה עמוס בסכום כולל של 230 אלף שקלים. הפסיקה ניתנה בעקבות תביעת לשון הרע שהגישו התושבים, לאחר שכתבה בעיתון הטילה ספק ביראת השמיים שלהם והציגה אותם כ'חרדים' במרכאות.
השופטת הבכירה דורית פיינשטיין, סגנית נשיא בית המשפט, דחתה את טענות ההגנה של העיתון ומתחה ביקורת נוקבת על אופן הפרסום. בפסק הדין נקבע כי השימוש במרכאות כפולות ובביטויים מזלזלים נועד להשפיל ולבזות את התובעים בתוך קהילתם החרדית.
הרקע: מאבק על גני הילדים ביישוב
שורש הפרשה במחלוקת מקומית על הקצאת מבנים למוסדות חינוך במעלה עמוס. מצד אחד עמד גן ילדים של הציבור הליטאי, הפועל תחת אישור משרד החינוך, שנאלץ לשהות במבנה יביל ללא מרחב מוגן. מנגד, גן בנות של הציבור החסידי במעמד 'מוכר שאינו רשמי' זכה לפעול במבנה קבע.
על רקע המצב, פנה ועד ההורים לתושבים בבקשה להגיש התנגדויות למועצה המקומית, בין היתר בטענה לחריגות בנייה והיעדר רישיון בגן החסידי. המתח המקומי הפך לסערה תקשורתית כאשר עיתון 'המודיע' פרסם כתבה תחת הכותרת 'זעזוע בקהילה החרדית במעלה עמוס'.
הפרסום הפוגעני: 'כביכול בני תורה'
בכתבה שפורסמה נטען כי 'גורמים חרדיים' פועלים למנוע מבנים תקניים לגני ילדים. העיתון נקב בשמותיהם של ארבעה תושבים - צבי אולסקר, יהונתן גלסנר, יצחק גלזר ואריה קאהן - תוך שימוש בביטויים מזלזלים והצגתם כמי שנחשבים 'כביכול בני תורה'.
השימוש במרכאות כפולות סביב המילה 'חרדיים' והביטוי 'כביכול' היוו את ליבת התביעה. התובעים טענו כי הפרסום פגע בהם קשות בתוך קהילתם, שכן הטלת ספק ביראת השמיים של אדם בחברה החרדית מהווה פגיעה חמורה במעמדו החברתי והרוחני.
השופטת: 'נועד להשפיל בתוך הקהילה'
בית המשפט דחה מכל וכל את הגנת 'אמת בפרסום' שטענו לה נציגי העיתון. השופטת פיינשטיין קבעה כי סגנון הפרסום חרג באופן מובהק מגבולות הבעת דעה לגיטימית והפך לפגיעה אישית.
השימוש במרכאות כפולות ובמילה 'כביכול' נועד להשפיל ולבזות את התובעים בתוך קהילתם. ניתן היה לסקר את המאבק על הקצאת המבנים מבלי להתייחס לתובעים כמי שאינם חרדים מספיק או כלל לא חרדים. העיתון לא נדרש להכפיש את התובעים כדי לחלוק על מעשיהם ועמדתם.
בית המשפט מתח ביקורת חריפה גם על ההתנהלות המקצועית של מערכת העיתון. נקבע כי איש מהתובעים לא קיבל פנייה לבקשת תגובה טרם הפרסום, ומכתב התראה שהועבר לאחר מכן נותר ללא מענה - בניגוד לכללי האתיקה העיתונאית הבסיסיים.
חלוקת הפיצויים: הבחנה בין התובעים
בית המשפט הבחין בין התובע יצחק גלזר לבין יתר התובעים. גלזר, שאינו נושא בתפקיד ציבורי כלשהו, נקבע כי שורבב לפרשה ללא בירור מוקדם מספק. לפיכך, הוא זכה לפיצוי גבוה יותר בסך 70 אלף שקלים.
שלושת התובעים האחרים - צבי אולסקר, יהונתן גלסנר ואריה קאהן - שנשאו בתפקידים ציבוריים ביישוב, זכו לפיצוי בסך 40 אלף שקלים כל אחד, בסך כולל של 120 אלף שקלים. בנוסף, חויב העיתון בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 40 אלף שקלים נוספים.
הסכום הכולל שחויב בו עיתון 'המודיע' עומד על 230 אלף שקלים. התביעה הוגשה באמצעות עורך הדין ד"ר הראל ארנון, שייצג את התושבים לאורך ההליך המשפטי.
משמעות הפסיקה לעיתונות החרדית
פסק הדין מהווה תקדים משמעותי בנוגע לגבולות הביקורת התקשורתית בחברה החרדית. השופטת הבהירה כי גם כאשר מדובר בסיקור מחלוקת ציבורית לגיטימית, אין זה מתיר פגיעה אישית בזהות הדתית של אנשים.
מטעם התובעים נמסר לבבלי: "פסיקת בית המשפט מדברת בעד עצמה. אנחנו שמחים ששאר כלי התקשורת החרדיים לא פרסמו את הפייק ניוז המדובר. מודים לעו"ד ד"ר הראל ארנון על הייצוג המופתי". דבריהם משקפים את הסיפוק מהפסיקה, שהבהירה כי גם בעולם התקשורת החרדית קיימים גבולות ברורים שאסור לחרוג מהם.
הפרשה מעלה שאלות רחבות יותר על אחריות העיתונות המגזרית. כאשר כלי תקשורת פונה לקהל יעד ספציפי, האם זה מאפשר לו חופש פעולה רחב יותר בביקורת? התשובה המשפטית ברורה: לא. גם כתיבה מגזרית חייבת לעמוד בסטנדרטים מקצועיים של הגינות, איזון ואיסור הכפשה.
פסק הדין מצטרף לשורה של פסיקות בשנים האחרונות המבהירות כי חופש הביטוי אינו מוחלט, וכי גם בעולם התקשורת החרדית חלים כללי לשון הרע והכפשה. העיתונות המגזרית, בדומה לכל כלי תקשורת אחר, נדרשת לאזן בין הזכות לבקר ולדווח לבין החובה לשמור על כבוד האדם ושמו הטוב.
עיתון 'המודיע' טרם הגיב לפסק הדין. לצדדים עומדת הזכות לערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בירושלים.
0 תגובות