לאחר יום נוסף שבו התרחשו אסונות קשים, מתעוררת התלבטות עמוקה: האם ראוי לפרסם דברים, או שמא עדיף לשתוק? האם כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע? והאם נכון לכתוב משהו שעשוי להישמע כביקורת? אמנם כולנו מאמינים באמונה שלמה שהכל נגזר מן השמים, אולם יחד עם זאת ידוע לכולנו שאמונה זו אינה פוטרת אותנו מהחובה הבסיסית להיזהר ולשמור על נפשותינו.
כמי שממלא תפקיד דוברות בארגון 'איחוד הצלה', אני נחשף באופן שוטף לא רק לאסונות שעליהם קוראים כולם בכותרות, אלא גם למאות מקרים של "כמעט" - מצבים שהסתיימו בניסים גלויים: לעיתים מדובר בנהג שבלם ברגע האחרון ממש, לעיתים בסירת הצלה של הארגון שנמצאה במקום המדויק והצילה נער שנסחף בכנרת, ולעיתים במטייל אקראי במסלול שהציל משפחה שלמה מהתייבשות רק משום שנטל עמו כמה ליטרים נוספים של מים.
חשוב לי להבהיר: אין כוונתי להתייחס למקרה ספציפי כלשהו, ובוודאי שאין בדעתי לשפוט חלילה אף אדם. אולם מניסיוני האישי - רק לפני ימים אחדים טיפלתי בילד כבן עשר שפרץ לכביש על אופניים, ללא קסדה כלל. הילד ניצל בנס גלוי משום שהנהג הצליח לבלום בזמן, והמקרה הסתיים "רק" בפציעה קלה בגב ולא באסון חמור.
השאלה המתבקשת היא: כיצד ייתכן שדווקא אנו, המשתדלים להקפיד על כל פרט ופרט בכל תחומי החיים, מרשים לעצמנו להקל ראש דווקא בעניין זה? איני טוען שהתופעה קיימת רק בקרבנו, אך אני משוכנע שעלינו - הן מכוח החובה ההלכתית הפשוטה של "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" והן מכוח החובה לקדש שם שמים - להיות דוגמה ומופת בכל הנוגע לזהירות ולמניעת סכנות.
תפילתי הכנה היא שהאירועים הקשים של הימים האחרונים, עם כל הצער והכאב האדיר שבהם, יעוררו אותנו ולו במעט להגברת המודעות ולזהירות מוגברת. ומי יתן שהימים הנותרים עד לסיום ימי 'בין הזמנים' יעברו על כל בית ישראל בשלום, בבריאות וללא כל אירוע חריג נוסף.
0 תגובות