בימים שבהם המערכת הפוליטית נראית מתוחה, מקוטבת ומאובנת מאי פעם, ישנו יום אחד שבו משכן הכנסת וועדת הבחירות המרכזית לובשים חג מסוג אחר לחלוטין. מעמד הגשת הרשימות, שנפתח תחת ניצוחו של יו"ר הוועדה, שופט בית המשפט העליון נעם סולברג, אינו רק רגע בירוקרטי יבש שבו מוגשות הרשימות, נקבעים סדרי המועמדים ומתחלקות האותיות שילוו אותנו עד לקלפי. זהו הרגע שבו הפוליטיקה הממוסדת פוגשת חזיתית את השוליים התוססים, המוחים, ולעיתים הסוריאליסטיים של החברה הישראלית | מסע מרתק
את מירב תשומת הלב והפלאשים במסדרונות הוועדה תפס מחזה בלתי שגרתי בעליל בדמותו של איתן שווילי, איש העסקים מגבעת שמואל המוכר בכינויו "שרשר המלך". שווילי הגיע להגיש את רשימתו כשהוא עוטה את סימן ההיכר המובהק שלו: כתר משובץ קריסטלים של סברובסקי וסגסוגת זהב בשווי של כ-245 אלף שקלים, לצד גלימות מפוארות וערימות תכשיטים.
השופט סולברג, בחיוך מאופק, התעניין היכן המלכה, אך שרשר המלך הגיע מצויד דווקא בעמדות פוליטיות חדות ומפתיעות. בעוד המפלגות הגדולות מדממות סביב סוגיית חוק הגיוס ויחסי הדת והמדינה, שווילי הכריז ללא היסוס כי ברשימתו, "שרשר לאהבה ולאחדות העם", הוא בהחלט מוכן לשבת עם המפלגות החרדיות בקואליציה הבאה. מי שלומד עליו ללמוד, ואילו מי שלא לומד עליו לעשות שירות לאומי, פסק ה"מלך" בנחרצות.
שווילי, המציג את עצמו כסובל מפוסט-טראומה שהוכרה במוסד לביטוח לאומי בעקבות סכסוך משפחתי קשה בהלוויית אביו, טוען להתגלות רוחנית שבעקבותיה החל לחלק קמעות זהב לחיילים פצועים בבתי חולים ואף לפזר שטרות כסף ממסוקים. מצעו הרשמי מבקש להפוך לקולם של מאות אלפי פדויי שבי ונפגעי טראומה, להילחם בתופעת החרמות בקרב בני נוער ולהרחיב את סל התרופות המצילות חיים. ומה לגבי ראש הממשלה בנימין נתניהו? עבורו שרשר מייעד תפקיד צנוע בהרבה בקואליציה העתידית בראשותו: שר החוץ בלבד.
המאבק על האותיות: ריבונו של עולם, כובעי שודדים וקמבאק ירוק
ההגשה בוועדת הבחירות אינה רק מופע תיאטרלי, אלא זירה למאבקים בירוקרטיים מורכבים סביב נכס פוליטי קריטי: פתק ההצבעה. לקראת הבחירות לכנסת ה-26 הורחבה האפשרות לסימון הרשימות לעד שלוש אותיות במקום אחת או שתיים בלבד, במטרה לתת מענה לריבוי הרשימות. אלא שלפי החוק, לסיעות מכהנות קיימת זכות קדימה בלעדית על אותיותיהן, והקרב על האלפבית הפוליטי מייצר דרמות קטנות ומחויכות.
אחת מהן נרשמה כאשר נציגי מפלגה חדשה בשם "גן עדן" ניגשו לשולחן הוועדה וביקשו לסמן את פתקם בצירוף האותיות י' ו-ה'. השופט סולברג נאלץ לצנן את ההתלהבות, והבהיר לנציגים בחיוך כי השם "י-ה" שמור כבר אלפי שנים לבורא עולם, והמליץ להם בחום לפנות לעבר חלופות ארציות יותר. נציגי הרשימה נאלצו לצאת להתייעצות דחופה במסדרונות הכנסת, כשעל הפרק נשקלה האפשרות להסתפק באות ה' בלבד.
באותו מעמד התייצבה גם מפלגת הפיראטים, שהגישה רשימה של 25 מועמדים וביקשה את האותיות "צף", "ף", "ר" או "ףז". גם כאן הקפידו על נראות התואמת את רוח הסיעה: לצד הנציגים הקבועים, התייצב במשכן חוקר הכלכלה ההתנהגותית בעל השם העולמי, פרופ' דן אריאלי, כשהוא חובש לראשו כובע שודדי ים מסורתי. הפיראטים, שמתמודדים ברציפות מאז 2013 עם מצע הדוגל ב"דינמיקרטיה" – דמוקרטיה ישירה מבוססת טכנולוגיה ושקיפות שלטונית מלאה – ממשיכים להזכיר שהפוליטיקה המודרנית מתנהלת לעיתים קרובות כאילו מהפכת האינטרנט טרם התרחשה.
אל הזירה הצבעונית הזו הצטרפה הפעם התפתחות פוליטית מפתיעה ומסקרנת במיוחד: מפלגת "עלה ירוק" הוותיקה חוזרת לבחירות, אך לראשונה בתולדותיה במסגרת איחוד רשמי עם מפלגת "ישראל תחילה" בראשות חברת הכנסת לשעבר שרן השכל. החיבור בין השתיים מציב בחזית הקמפיין קידום לגליזציה והסדרה של שוק הקנאביס, רפורמה מקיפה בתחום הקנאביס הרפואי והגנה על זכויות המטופלים. עבור מפלגה שבמשך רבע מאה שמרה על עצמאות עיקשת ולעיתים שילמה על כך במחיר של אובדן עשרות אלפי קולות מתחת לאחוז החסימה, מדובר בשינוי אסטרטגי מהותי שמבקש לתרגם פולקלור מחאתי לכוח פרלמנטרי ממשי.
מיוגים מעופפים ועד נגיחה בפרצוף: הפולקלור הישראלי של מפלגות השוליים
הופעתם של שרשר המלך, הפיראטים והאיחוד של השכל אינם צומחים בחלל ריק. הם מהווים חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של רשימות ססגוניות, קיקיוניות ולעיתים גרוטסקיות, שניסו לאורך השנים לטלטל את הממסד הישראלי. אף אחת מהן אמנם לא הצליחה לחצות את אחוז החסימה, אך רבות מהן נחרטו עמוק בזיכרון הציבורי.
אחד משיאי האבסורד הפוליטי נרשם לקראת הבחירות לכנסת ה-18 בשנת 2009. בעקבות מאבקי שליטה פנימיים ב"עלה ירוק" בין היו"ר לשעבר אוהד שם טוב לבין הקומיקאי גיל קופטש שהוצנח להנהגה, החליט שם טוב לחבור ליעקב כפיר, יו"ר "מפלגת הציונות החדשה" הפועלת למען ניצולי השואה. השניים הקימו רשימה משותפת בשם "מפלגת ניצולי השואה עם בוגרי עלה ירוק". תשדירי הבחירות הציגו שילוב חסר תקדים בין קריאות להסדרת חומרים מסוכנים לבין מאבק על קצבאות קשישים, על אף שכפיר בן ה-80 הודה בהגינות כי מעולם לא התנסה בעצמו בחומרים אלו. הניסיון לסולחה ערב הבחירות הסתיים בתקרית אלימה כאשר מייסד עלה ירוק, שלומי סנדק, הנחית נגיחה בפניו של שם טוב וזעק כי מדובר בניצול ציני של הניצולים. הרשימה סיימה את דרכה עם כ-2,300 קולות בלבד, ושתי התנועות התרסקו ללא מימון מפלגות.
עוד קודם לכן, במערכת הבחירות הסוערת של 1992 בין רבין לשמיר, עלתה למרקע "מפלגת חוק הטבע". נציגיה הציעו פתרון קסם לבעיות הביטחון, האבטלה והכלכלה באמצעות מדיטציה טרנסנדנטלית. התזה שלהם קבעה כי תרגול משותף של 500 איש ב"תעופה יוגית" ייצר שדה תודעה שישקיט את המזרח התיכון כולו. תשדירי הבחירות של גברים בחליפות מקפצים בישיבה מזרחית הפכו לנכס צאן ברזל טלוויזיוני, והמפלגה אף שבה והתמודדה ב-1999 וגרפה קרוב ל-3,000 קולות.
שנים לאחר מכן, ב-2015, קמה מפלגת "כולנו חברים נ נח" של חסידי ברסלב, שעלתה לכותרות בעיקר בשל מאבקה המשפטי למנוע ממשה כחלון לקרוא למפלגתו "כולנו". אנשיה הסבירו בגילוי לב נדיר כי הם מסרבים לפרסם מצע מפורט, וזאת מתוך עיקרון מוסרי שלא לפזר הבטחות שווא לציבור. באותה מערכת בחירות התמודדו גם מפלגת "כלכלה" של האחים גולדשטיין ומפלגת הפיראטים, שתיהן עם מאות קולות בודדים. בבחירות מועד ב' של 2019 התייצב סגן ראש עיריית רחובות לשעבר, עמי פיינשטיין, בראש רשימת "אדום לבן" – שנקראה על שם החלטתו לצבוע את מדרכות עירו נגד חניית תושבי חוץ – וחילק חומרים אסורים לעיתונאים וחברי כנסת במסגרת מאבקו, כשלצדו רץ ראש עיריית טבריה דאז רון קובי שגרף כ-2,100 קולות בלבד.
מעבר לים: מרוזן עם פח אשפה ועד הקוף שנבחר לראשות עיר
התרבות הפוליטית שמאפשרת לדמויות צבעוניות לקרוא תיגר על הממסד אינה ייחודית לישראל; במדינות המערב מדובר במסורת ענפה של סאטירה פוליטית נוקבת, שלעיתים מצליחה לשבור את כל המחיצות. בבריטניה, ביתה של "מפלגת המטורפים הרשמית" הפועלת עוד משנות ה-60, הפך הרוזן בין-פייס (Count Binface) – מועמד המופיע כלוחם חלל עם פח אשפה על ראשו – למתמודד קבוע מול ראשי ממשלה מכהנים כתרזה מיי, בוריס ג'ונסון ורישי סונאק. במצעו הסאטירי הוא דורש שירות לאומי חובה לכל ראשי הממשלה לשעבר, והמחזה של מנהיגי המעצמה עומדים מתוחים על הבמה לצד דמות חייזרית הפך לאחד מסמלי הדמוקרטיה המקומית המפשיטה את השלטון מגינוני השררה.
במקרים נדירים, ההומור מנצח את המערכת הלכה למעשה. בשנת 2002 התמודד סטיוארט דראמונד לראשות עיריית הארטלפול בצפון-מזרח אנגליה כשהוא מחופש לקמע קבוצת הכדורגל המקומית, הקוף ה'אנגוס (H'Angus). הבטחתו העיקרית הייתה חלוקת בננות חינם לתלמידי בתי הספר. לתדהמת המדינה, דראמונד ניצח. ביום שלאחר מכן הוא פשט את תחפושת הקוף, לבש חליפה, והפך לראש עיר מוערך שנבחר לשלוש קדנציות רצופות הודות לניהול מקצועי וענייני.
באירופה התופעה מפותחת לא פחות. בהונגריה, "מפלגת הכלב בעל שני הזנבות" (MKKP) קמה תחת הסיסמה "אנחנו מפלגה מצחיקה – שאר המפלגות הן בדיחה". מעבר להומור, פעיליה מתקנים מדרכות שבורות, צובעים ספסלים וחושפים שחיתויות מקומיות כמשקל נגד לשלטונו של ויקטור אורבן. בצ'כיה רצה רשימת "אל תצביעו לנו" כדי להפיץ רעיונות אנרכו-קפיטליסטיים, ובגרמניה מפלגת הסאטירה "די פארטיי" בראשות הקומיקאי מרטין זונבורן הכניסה נציגים לפרלמנט האירופי. לצד הבטחות משעשעות להקמת חומת ברלין מחדש והגבלת מחירי הקבב, זונבורן מנצל את המנדט כדי לחשוף למיליוני עוקביו את ההסכמים האטומים במסדרונות האיחוד האירופי.
הברומטר של הדמוקרטיה: זעקת מחאה או תרבות הרייטינג?
מדוע אזרחים משקיעים משאבים וזמן בהקמת רשימות נטולות סיכוי אלקטורלי, ומדוע אלפי ישראלים בוחרים להטיל את פתקיהן לקלפי? חוקרי מדע המדינה רואים בכך תופעה בעלת תפקיד דמוקרטי משמעותי.
ראשית, מדובר בהצבעת אי-אמון מובהקת במערכת הפוליטית. כאשר הציבור חש נתק גובר בין האליטות השלטוניות לבין האזרח הפשוט, ההצבעה לדמויות קוריוז אינה נובעת מנאיביות, אלא משדרת מסר מחאתי צלול: אם הפוליטיקה מתנהלת כקרקס, עדיף להצביע לליצנים המקוריים ולא לאלו שמתחזים לאנשי ציבור רציניים. שנית, מפלגות אלו בולמות הימנעות מהצבעה. במקום להישאר בבית מתוך תסכול, הן מושכות לקלפיות צעירים ומאוכזבים, ומייצרות אצלם הרגל אזרחי של השתתפות בבחירות.
לצד אלו, הסאטירה משמשת לעיתים ככלי היעיל ביותר לחשיפת עיוותים שלטוניים, כפי שעושים הפיראטים בנושאי שקיפות וטכנולוגיה, או מפלגות מחאה בנושאי בריאות ורווחה. בעולם שבו שולטת כלכלת תשומת הלב והרשתות החברתיות, הגשת הרשימה בוועדת הבחירות מעניקה חשיפה ציבורית אדירה ששום קמפיין פרסומי אינו יכול לקנות.
כאשר יינעלו שערי ועדת הבחירות המרכזית, רוב הרשימות הללו יחזרו לחיי השגרה הרחק מאור הזרקורים. ביום פקודה הן יאספו מאות או אלפי קולות בודדים ויירשמו כקוריוז בפרוטוקול ההיסטורי. אולם נוכחותן – החל מכתר הקריסטלים של שרשר המלך, דרך כובע הפיראט של פרופ' אריאלי ועד הפתק הארצי של מפלגת גן עדן – איננה רק אתנחתא קומית. היא מהווה תזכורת חיונית לכך שהדמוקרטיה עדיין שייכת לציבור, ושגם בתוך מערכת פוליטית רוויית שסעים ומתחים, תמיד נותר מקום למחאה, לחיוך ולמראה אירונית המוצבת מול השלטון.
0 תגובות