ימים לא קלים עברו על מחננו. גלי צקצוקים, לחישות בחצרות, טורים ארסיים בעיתונות הכללית ורחשי מזימות בסמטאות הרחוב החרדי. המהלך החשוב והמטלטל של קביעת רשימת 'דגל התורה' לכנסת וסיום תפקידם של חברי הכנסת הוותיקים, פתח תיבת פנדורה של תיאוריות קונספירציה ובדלי השערות. שמענו שוב ושוב את אותן קלישאות שחוקות: על "עריפת ראשים באישון לילה", על "לינץ' פוליטי", על "עסקנים צעירים שתפסו שליטה", ומעל לכל – על הטיעון הנוח, הפחדני והשחוק מכולם: "הרבנים לא באמת מעורבים; העוזרים, אנשי הבית והמקורבים הם אלה שמנהלים את ההצגה מאחורי גבם של גדולי הדור".
הקולות הללו, שנשמעו ביתר שאת מפי מקורבים, פובליציסטים ופרשנים מבחוץ – דוגמת אלו הממהרים לחזות התמרמרות ופילוג ומקוננים על "שלטון העסקנים" תוך מתן עצות מפותלות להנהגת עולם התורה – ביקשו לצייר תמונה מעוותת של מציאות מדומה. לפי תיאוריה זו, ההחלטות הדרמטיות אינן אלא תוצר של מניפולציות חצרניות ותרגילי כוח של דרג הביניים. אולם מי שבוחן את הדברים בעין של אמת ובהיסטוריוגרפיה יהודית, מזהה מיד כי אין כאן חידוש כלל, אלא שימוש במנגנון עתיק יומין, מסוכן ונפסד.
שורשי השיטה: מנשקי ההשכלה ועד ימינו
התופעה של הסטת האש מן המנהיג אל סביבתו איננה המצאה של המאה הנוכחית. שורשיה נעוצים עמוק בדברי ימיה של המלחמה על קדשי ישראל. כבר לפני למעלה ממאתיים שנה, כאשר חדרה "ההשכלה" למזרח אירופה וביקשה לפגוע בסמכות ההנהגה המסורתית של גדולי ישראל, גילו ראשיה טקטיקה נוחה ויעילה להפליא. וגם מוכרת לנו להפליא.
דוגמה טובה לכך היא חיבור השטנה הסאטירי "מגלה טמירין", שפרסם המשכיל יוסף פרל בשנת תקע"ט. פרל, שביקש לערער את ההנהגה הרבנית והציות לחכמים, הבין היטב שתקיפה ישירה וחזיתית נגד גדולי ישראל תיתקל בחומה בצורה של התנגדות מצד הציבור כולו. הפתרון המתוחכם שלו היה הסטת מרכז הכובד אל המשמשים ואל הגבאים. בחלופת המכתבים הפארודית שרקם, הציג פרל את הגבאים והעסקנים כמי שמושכים בחוטים מאחורי הקלעים – קובעים מי ייכנס ומי ייצא, גובים כספים, חורצים גורלות ומתמרנים את המנהיג כראות עיניהם, בעוד הרב עצמו מוצג כדמות פסיבית, מנותקת או תמימה, שאינה מודעת למה שמתרחש תחת אפה.
זו הייתה השיטה אז, וזו אותה שיטה בדיוק כיום. הניסיון לפגוע בלגיטימיות של ההחלטה על ידי ציור המנהיגים כבובות המופעלות בידי חוטים של "עסקני חצר" הוא חיקוי ישיר של אותן שיטות ותיקות. המטרה אחת היא: להחליש את סמכות התורה, לרפות את ידי הציבור, ולטעת את הספק הארסי שמא ההכרעות אינן נובעות ממעיין המים החיים של תורתנו הקדושה.
המנגנון הנפשי: פסיכולוגיה של מילוט
מעבר לכוונות הזדון של מבקרי ההנהגה מבחוץ, ישנו כאן גם כלי מילוט פסיכולוגי עמוק עבור אותם אנשים בתוך המחנה שקשה להם לקבל את הדין. כאשר תנועה או ציבור חווים מהלך כואב, שבו דמויות ותיקות, מוערכות ופופולריות מפנות את מקומן, נוצר דיסוננס פנימי חריף. הכאב וההזדהות האישית מקשים על ההכנעה הטבעית.
בנקודה זו מופעל מנגנון ההגנה הנפשי הנושן – מנגנון "היועצים הרעים". בדיוק כפי שלאורך הדורות העדיפו אזרחים להאמין שהמלך טוב ורוצה בטובתם, ורק השרים המושחתים סביבו גוזרים גזירות רעות ללא ידיעתו, כך גם כאן: קל יותר להפנות את החצים כלפי העוזרים, המשמשים והמקורבים. זהו מנגנון המאפשר לאותם אנשים להישאר לכאורה נאמנים לרבנים בפה מלא, ובו בזמן לבעוט בהכרעה, לזעוק מרה ולסרב להשלים עם המציאות.
אך האמת היא שהסבר נוח זה מכיל בתוכו זלזול חמור ועמוק באינטליגנציה ובמעמדם של מנהיגי הדור. הצגת גדולי התורה כמי שניתן להוליך אותם שולל, לערבב אותם בבדיות או לתמרן את חתימתם באישון לילה, אינה אלא פגיעה ישירה וכואבת בקדושת המושג "דעת תורה". גדולי ישראל אינם נתונים לשליטה של איש; הם אלו שבוחרים את נאמני ביתם בעין בוחנת, והם אלו ששוקלים, מנתחים ומכריעים בכל צעד ופסיק מתוך אחריות כבדה לדורות.
מהי מהותה של דעת תורה?
יסודות אלו של אמונת חכמים עומדים בבסיס קיומנו. הגאון הרב אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, בספרו "מכתב מאליהו", היטיב להגדיר את עומק המחויבות הזו ואת מגבלות השכל האנושי הצר מול בהירות דעתם של גדולי התורה:
"אמרו לנו חז"ל לשמוע לדברי חכמים אפילו אומרים לנו על שמאל שהיא ימין, ולא לומר חס ושלום, שבודאי טעו מפני שאנכי הקטנטן רואה בחוש את טעותם, אלא החוש שלי בטל ומבוטל הוא כעפרא דארעא כלפי בהירות שכלם וסיעתא דשמיא שלהם... קרוב הוא אשר מה שידמו שהוא חוש אינו אלא דמיון ורעות רוח. זוהי דעת התורה בגדר אמונת חכמים."
אותה אמונת חכמים אינה מצטמצמת רק לכותלי בית המדרש בהוראות שבין אדם למקום. מנהיג עולם התורה, מרן בעל ה'חזון איש' זצ"ל, העמיד במכתבו הנוקב (אגרות חזון איש, חלק ג, צב) את הגבול הברור כנגד המבקשים לתחום את סמכות התורה להלכות שבת ואיסור והיתר בלבד, ולהשאיר את הזירה הפוליטית לשיקול דעתם של עסקנים ופרשנים:
"השיטה לעשות את התורה לחלקים שונים: הוראה באיסור והיתר – חלק אחד, והוראה בשוק החיים – חלק שני... היא השיטה הישנה של המינים..."
התורה היא המורה דרך בשוק החיים, במערכות הפוליטיות, בהרכבת רשימות ובניהול ענייני הציבור. ההכרעה על עתיד נציגי הציבור בכנסת איננה מהלך מפלגתי גרידא, אלא שאלה הלכתית וציבורית מן המעלה הראשונה, המסורה כולה לראשי ורועי העדה.
התיעוד שריסק את תעשיית השמועות
ולגופו של עניין. אמש בשעת חצות, בליל יום הגשת הרשימות האחרון, הגיע הווידאו שהשתיק באחת את כל המלמולים והפרשנויות.
התיעוד הבלתי אמצעי שפורסם ב'בבלי' ממעונו של ראש הישיבה הגאון רבי דב לנדו, פיזר את מסך העשן והציג את הדברים כהווייתם. לא שמועות של מקורבים ולא תדרוכים אנונימיים, אלא מראה עיניים ברור וצלול: ראש הישיבה הישיש יושב בכובד ראש תהומי, גוחן על גבי הכתוב, ועובר מילה במילה, שורה אחר שורה, על מאמר המערכת הנוקב והחריג של ביטאון דגל התורה 'יתד נאמן' – המאמר שכותרתו "עצור במילין לא נוכל", המטיח דברים ברורים ונחרצים כלפי התנהלות אותם עוזרי ח"כים שעוררו את הסערה.
קולו של ראש הישיבה נשמע בבירור כשהוא מברר: "מי חותם על זה?". ונכדו, הרב טוביה, משיב כי המאמר יופיע כמאמר מערכת של העיתון, ללא שם ספציפי, ומוסיף ומבהיר כי הנוסח המלא נשלח במקביל לעיונו המדוקדק ולאישורו גם של עמיתו להנהגה, ראש הישיבה הגאון רבי משה הלל הירש.
המחזה הזה מכה את חרושת השקרים. הוא מוכיח לכל מי שליבו פתוח לראות את האמת: גדולי ישראל אינם מובלים, אלא מובילים. הם אינם מסתפקים בהנחיות כלליות ומעורפלות; הם מונחים בעובי הקורה, יורדים לפרטים הקטנים ביותר, בוחנים כל אות ומילה, ומנהלים את ההנהגה הציבורית והתורנית ביד רמה, בפיכחון מוחלט ובאחריות כבדה שאין לה אח ורע.
אנא, אל תפלו ברשת
עם מערכת הבחירות שנפתחה, ובמיוחד ככל שנתקרב ליום הבוחר שיתקיים אי"ה בעוד 49 ימים, אל לנו לשגות באשליות. אותן תזמורות של ספקנים ודברנים ישובו לנגן באותם כלים חלודים. יבואו אליכם ויספרו לכם שוב שגדולי ישראל "לא יודעים", ש"לא אמרו להם את כל האמת", ש"מאיימים עליהם" או ש"העסקנים הכתיבו להם את המהלכים", ובכלל, הרי תמיד טוב "לקחת אחריות". הם ינסו לרפות את הידיים, לזרוע ייאוש ולערער את הוראותיהם של גדולי הדור.
אך התיעוד מאתמול עומד כעדות חיה וכחומה בצורה כנגד כל מחרחרי הריב. ראינו במו עינינו כיצד ההנהגה מתנהלת בחרדת קודש, מתוך שיקול דעת תורני צרוף ובלתי תלוי. נדע נא לעמוד איתנים מול רעשי הרקע, לבטל את דעתנו הקטנה מול שכלם הבהיר של קברניטי הספינה, ולצעוד שכם אחד לאורם של מאורי הדור, מתוך ביטחון מלא כי לא אלמן ישראל וכי אשרינו שזכינו וגדולי התורה הם אלו המנווטים את דרכנו בים הסוער.
0 תגובות