הנוף מהמרפסת בגבעת תקומה ביצהר עוצר נשימה. משם אפשר לראות את הים התיכון נוצץ באופק המערבי ואת הרי הגלעד מתנשאים במזרח. זהו המקום שבחר בעז אלברט להקים את ביתו לפני כרבע מאה, במקום שמסמל יותר מכל אחר את המאבק על עתיד המדינה. כאן, בין ג'נין ושכם מצפון לרמאללה, ירושלים, בית לחם וחברון מדרום, בלב ציר 60, נמצא מה שהוא מכנה "ליבת המדינה הפלסטינית שלא תקום".
אלברט, בן 52, יושב בסלון ביתו ומכין קפה. יש בו משהו רגוע, כמעט פסטורלי, שעומד בניגוד לתדמית הסוערת שנוצרה סביבו בעקבות המעצר המתועד עם הטייזר לפני שנים רבות. האיש שהפך לסמל המאבק נגד צווים מנהליים ומפורסם בקרב הגוש האמוני בראש ובראשונה הוא חקלאי, בונה בית ומגדל משפחה במקום שהוא רואה כמשימת חיים.
השורשים בעוטף עזה
הסיפור של בעז אלברט מתחיל בקיבוץ עלומים, שם גדל כבנם של זוג חלוצים שהיו בין מייסדי הקיבוץ הדתי בנגב שזוהה באותם שנים עם המפד"ל. "ההורים שלי הקימו את קיבוץ עלומים בנגב, צמוד לעזה, אחד מקיבוצי העוטף", הוא מספר. עלומים, שהוקם ב-1966 על ידי שני גרעיני נח"ל מתנועת בני עקיבא, היה בית לכ-500 תושבים דתיים שחיו חיי קיבוץ שיתופי במתכונת דתית-ציונית.
אבל עבור משפחת אלברט, החיים בקיבוץ היו רק תחנה בדרך למשימה גדולה יותר. כבר מהימים הראשונים של תנועת "גוש אמונים", הוריו היו פעילים בהקמת יישובים ביהודה ושומרון. "ההורים שלי היו יוצאים למבצעי 'גוש אמונים', ובעצם כמשפחה, היינו שותפים בהקמה של הרבה מאוד יישובים בשומרון. יישובים כמו קדומים, עפרה, נוה צוף, ועוד אנחנו בעצם היינו שותפים בהקמתם".
זה היה זמן שבו התנועה הדתית-לאומית בישראל חוללה מהפכה רבת משמעות. אותם ילדים שגדלו בקיבוצים הדתיים בנגב, יוצאי תנועת בני עקיבא, הפכו לחלוצי ההתיישבות במרחבי יהודה ושומרון.
המסע הגאוגרפי והרוחני
דרכה של משפחת אלברט לא הייתה ישירה, והיא משקפת את המסע המורכב של הציבור הדתי-לאומי בעשורים האחרונים הסופג שוב ושוב מכות קשות מהמדינה. "עברנו לחבל ימית מה שנקרא אז פתחת רפיח כדי לעצור את הנסיגה מסיני. גרנו בסיני מקום פסטוראלי ומהמם, ואז פינו אותנו לגוש קטיף, גרנו בגוש קטיף וגם משם גרשו את ההורים שלי בסופו של דבר".
בעז המשיך בדרך הזו בצורה טבעית. לאחר תום לימודיו בישיבה לצעירים של מרכז הרב, הוא המשיך לישיבה בשכם. "ההמשך שלי היה לישיבת 'עוד יוסף חי' בשכם בקבר יוסף, שכללה גם שירות צבאי כלוחם בחטיבת גבעתי".
המפגש שקבע את הגורל
במהלך תקופת לימודיו, הכיר בעז את עירית, שעשתה שירות לאומי בישוב יצהר. עירית גדלה במשפחה דתית לאומית בבני ברק, שעברה לאחר מכן לישוב שערי תקוה במערב השומרון והיו מראשוני התושבים בישוב.
יחד, השניים החליטו להמשיך את המסורת המשפחתית של הקמת יישובים, אבל בדרך חדשה ומהפכנית שטרם נראתה קודם לכן.
לידת המאחזים
בתחילת שנות התשעים התחיל תהליך אוסלו, ועמו ההצהרות כי הסכמי הביניים הם שלב לקראת הקמת מדינה פלסטינית בכל שטחי יו"ש. עבור הוריו של אלברט, זה היה רגע של אמת. "מה שעמד לנגד עינינו, זה שהתחיל תהליך של אוסלו. בעצם התחילו להיות דיבורים על הקמת מדינה פלסטינית. רבין, פרס, ביבי, כל אחד בחלקו בתהליך קידם את הרעיונות הללו. ואנחנו הבנו שאנחנו צריכים לעשות את ההשתדלות שלנו, כאנשים פרטיים. אנחנו לא השלטון, לא הממשלה, אבל אנחנו צריכים לעשות את ההשתדלות שלנו, לבלום ככל הניתן את התהליך".
בתקופה זו, הנושא של "פריצה מחוץ ליישובים" עדיין לא תפס תאוצה. מה שהוריו של אלברט הציעו "זה היה רעיון מאוד מוזר וחדשני", והוא: להקים מאחזים קטנים במקומות אסטרטגיים שיתפסו את השטח וימנעו הקמת מדינה פלסטינית.
המיקום לא נבחר במקרה. "בצורה הכי הכי פשוטה ובסיסית, אנחנו [יצהר] נמצאים בין ג'נין ושכם מצפון לנו, אנחנו צמודים לשכם ומדרום לנו רמאללה, ירושלים, בית לחם, וחברון. בעצם, זה מה שנקרא ציר 60. זה, זאת המדינה הפלסטינית שעליה מדברים. פה האירוע קורה.
"ליבת המדינה הפלסטינית שאנו נלחמים נגד הקמתה היא פה. ואם פה יגורו הרבה יהודים, ויהודים חזקים שלא נכנעים ולא מתכופפים, אז לא תקום מדינה פלסטינית".
זוהי חשיבה גיאופוליטית שרואה בהתיישבות מימוש חזון דתי, במקביל למהלך ביטחוני ופוליטי.
מימוש חלום פסטורלי: "אני חושב שאני חי טוב, הילדים שלי גדלים לחיים טובים. טבע, נוף, בריאות נפשית. אני חושב שלגור בעיר זה לא בריא כל כך נפשית. גם היחס הקשוח לאויב שיצרנו פה ביצהר, זה חלק מהבריאות הנפשית שאני מאמין בה.
"אחרי שאמרנו את כל זה, אני יכול להיות פשוט ליכודניק ולהגיד לך שאני פה כדי למנוע מדינה פלסטינית, ואם אני לא אהיה פה, אז הקו יהיה בראש העין. ואם לא יהיו יהודים בקו הגבול בראש העין, הקו יעבור לפתח תקווה, לתל אביב ובסוף לים. אבל האמת היא שאני פה כי זה ארץ אבותי, כי זה מה שה' הבטיח לאבותינו שוב ושוב, בלי תירוצים בטחוניים צודקים ככל שיהיו".
אם אנחנו מכירים וילות יוקרה, בישובי יו"ש, ביצהר האנשים קרוצים מחומרים אחרים. הם לא בורגנים אלא בנו את בתיהם בעשר אצבעות שלהם: "בנינו את הבתים בידיים שלנו. פה זה הכל עבודה עברית. אנחנו וחברים, יש לי פה כרם, כרם יין, כמובן בעבודה עברית ואני חושב שאני חי את החלום התנכי כמו אבות אבותי". אגב, הכרם שובת בשנת השמיטה באופן מלא, כולל פתיחת הבציר בסיום השנה לכל המעוניין "כפי שכתוב בתורה".
בעז יודע שהדרך שבחר כרוכה במחיר אישי כבד. כשנשאל האם הוא לא חושש שיפנו אותו מהמקום, כמו שקרה במקומות אחרים, הוא עונה: "זה לא שאין מחירים, יש בוודאי. הגבעה הראשונה שהקמנו, ממשלת ביבי הראשונה הרסה לנו את הבית".
חמשת המאחזים הראשונים
זהו אדם שחי עשרות שנים עם מאבק מתמיד של המערכת נגדו. הוא וחבריו היו בין החמישה מאחזים הראשונים מחוץ לגדר בכל יהודה ושומרון, ולכן הפכו למטרה ראשונה של מדיניות הפינויים. "אנחנו היינו מספר שתיים ברשימה" של מאחזים שהמדינה החליטה לפנות. שוב, כהבנה של המערכת שהקמת הנקודות הראשונות מחוץ לישובים עלולה לסכל "תוכניות מדיניות".
היום, כמעט רבע מאה אחרי שהקים את המאחז, אלברט יכול להצביע על הישגים מרשימים. המקום גדל, התפתח, הפך ליישוב מבוסס עם עשרות משפחות, בית כנסת ואף מקוה טהרה. הילדים שגדלו כאן מקימים את בתיהם, והנכדים של בעז ועירית מתרוצצים בשבילי הגבעה. המקום הפך למציאות מבוססת.
בעז אלברט ומשפחתו הם סיפור הוכחה על כוחם של יחידים לעצב את פני ההיסטוריה, גם כאשר כל הכוחות הפוליטיים והמדיניים פועלים נגדם.
12 שנים אחרי. בעז אלברט מול אקדח הטייזר
הדפיקות בדלת הגיעו באמצע הלילה. בעז אלברט פתח את הדלת וראה שוטרים עומדים מולו עם מסמך ביד. זה היה צו מנהלי - מסמך שישנה את חייו ואת חיי משפחתו לחלוטין. עבור איש שבנה את חייו כולם במקום אחד, עם שישה ילדים, נטע כרם, ועסק בריתוך באזור מגוריו, הצו היה גזר דין: "אסור לך להיות ביהודה ושומרון. למה? מטעמי ביטחון. מה? איפה? אין כלום. נגמר".
האנטומיה של צו מנהלי
אלברט מסביר את הפרדוקס המשפטי שבו הוא מצא את עצמו נתון: "אם אני, נגיד, לצורך הדיון, אדם אלים מפתח תקווה, ואחד הנפגעים הולכים ומגישים נגדי תלונה במשטרה, כנראה יעצרו אותי, יחקרו אותי, יש לי זכות להיוועץ בעורך דין. ואם החשד יתחזק ונגיע לבית המשפט השופט ייתן לעורך דין שלי את כל הכלים שבעולם לחקור את התלונה, לקבל את כל החומר נגדי ולהוכיח את חפותי. ורק אם בית המשפט השתכנע שהחשד נגדי מוצדק בית משפט ישקול לתת לי צו הרחקה מהבית. אחרי שעורך הדין שלי קיבל את כל האפשרויות המעוגנות בחוק להגן עלי, כולל זכויות ערעור".
אבל במקרה של צו מנהלי, כל הכללים משתנים: "פה ביו"ש זה לא עובד ככה. פה, ברגע שהאלוף חתם, כי השב"כ אמר לו לחתום, זה נגמר.". זהו מצב שבו אדם מקבל עונש חמור - הרחקה מביתו, ממשפחתו וממקום פרנסתו - ללא אישום, ללא משפט, ללא שום זכות הגנה, ואפילו ללא אפשרות לדעת על מה בעצם הוא מואשם.
אלברט מבין את הצורך בכלי כזה במקרים מסוימים: "הסמכות הזאת היא סמכות הגיונית מול טרור אמיתי, כיוון שאם עכשיו מחבל מג'נין מתארגן לפוצץ אוטובוס בירושלים, אני רוצה שלאלוף הפיקוד יהיו כלים כאלה. הוא לא צריך להביא ראיות. שישים את המחבל בכלא". אבל הוא מוסיף: "אתם יכולים לא להאמין לי ולחשוב שגם אני תכננתי לפוצץ אוטובוסים. אבל רק להמחשה, באותו זמן שאני מקבל את הצו הזה, יש ליד המיטה שלי רובה 16M כי מח"ט שומרון החליט שחשוב שהוא יהיה פה. אז תחשבו שוב".
אז מה באמת הטריד את המערכת? תופעת המאחזים הלא חוקיים התרחבה, והחלו מסעי הרס של מאחזים ע"י המנהל האזרחי. מול המציאות החדשה, פיתח אלברט ושותפיו שיטה חדשנית של התנגדות. "היה פה בסלון הכנות להתבצרות פאסיבית. בנינו פה בונקר ששימש גם כשולחן גדול יצוק מבטון, שבעצם אומר 'אם יבואו להרוס את הבית הזה, אני נכנס פנימה, נועל את עצמי בפנים'. לא פוגע כמובן באף אחד. אבל אם רוצים להרוס את הבית, צריכים לעשות את זה עליי, או להוציא אותי".
הרעיון מאחורי התנגדות פסיבית היה להפוך כל פינוי למאורע תקשורתי ופוליטי: "זה דוגמה. פיתחנו את הרעיון הזה בהרבה גבעות, לא רק ביצהר. בעצם זו אמירה, אתם לא יכולים לבוא ולהרוס בחצי שעה משהו קצר וללכת. יהיה פה אירוע מתמשך, יבואו אנשים מהיישובים ליד למחות. וזה הצליח. באותה תקופה בכל פינוי מאחז היו מגיעים 1,000-2,000 איש, רבנים, חברי כנסת. כל אירוע הרס הפך לאירוע ציבורי שמחזק את האחיזה בשטח עוד יותר".
"כמובן שהמערכת מאוד לא אהבה את זה, ואז התחילו התנכלויות של השב"כ. שב"כ אמור להילחם במחוללי טרור, אנשים שמתכננים לרצוח. אני תיארתי לכם עכשיו תיאור של בן אדם שפועל באופן לא חוקי אך מוכן להיעצר ולשלם את המחיר על התנגדות פאסיבית בתוך ביתו. מה קשור פה השב"כ?".
התקופה הזו הייתה קשה במיוחד עבור המשפחה: "היו תקופות שזה היה חלק מההשכמה בבוקר. היינו מתעוררים עם פשיטות של משטרה". לעתים קרובות המעצרים היו חסרי בסיס: "הרבה פעמים שכנים שלי היו מגיעים לתחנה ואז אחרי שעתיים אומרים, 'לא, בעצם אתה משוחרר'. 'רגע, תחקרו אותי על משהו?'. 'לא לא, אין כלום'".
כשקיבל את הצו המנהלי, אלברט קיבל החלטה גורלית: "אני הצהרתי מיד, באותו רגע, בתקשורת, שאני נשאר בבית, ואפשר לבוא לקחת אותי. ונשארתי בבית, ובאמת באו לקחת אותי. יום אחד הם באו ועצרו אותי, והביאו אותי לבית משפט".
השופטת הביעה את חוסר הנוחות שלה מהמצב: "השופטת אמרה לי: 'תשמע, אני לא אוהבת צווים מנהליים'. אגב, כל השופטים לא אוהבים צווים מנהליים, כי זה ההפך הגמור מכל האמונה שלהם. הדת שלהם זו דת הראיות. תביאו ראיות ונרשיע. בצו מנהלי זה בדיוק הפוך. אין ראיות, אין אישום, אין דיון. שים את הבן אדם הזה בעונש, כי האלוף החליט. אבל זה חוקי".
המעצר עם הטייזר
המעצר שהפך את אלברט לדמות מפורסמת התרחש זמן קצר אחרי ביקורה של אורית סטרוק, שהייתה אז חברת כנסת: "הטייזר היה אחרי שאורית סטרוק, אז חברת כנסת, היום היא שרה בממשלה, 10 דקות אחרי שהיא עזבה פה, עמדה פה לידי והתראיינה ואמרה: 'כל הכבוד, ככה צריך לעשות'. אחרי שהיא יצאה הם פרצו פנימה.
"נשכבתי על הרצפה ואמרתי: 'אני לא מתנגד, אתם יכולים לקחת אותי, אבל אני לא יוצא מפה'".
השימוש בטייזר היה לעיני המשפחה: "ירו בי טייזר תוך כדי שאני שוכב על הרצפה, הילדים שלי מסביבי. טייזר זה אקדח חשמל שבעצם מחשמל אותך. זה לא הדבר הכי כיף בעולם, למרות שזה לא פוגע או הורג, זה אמור להשבית אותך. זה ממש לא כיף".
התיעוד של האירוע היה מקרי: "היה פה צלם שבדיוק צילם את אורית סטרוק ואחרים, והוא תיעד גם את הטייזר". הסיטואציה הייתה נוראה. "כל הילדים שלי סביבי, כולם צורחים, כל הבית מלא יס"מניקים, וגוררים אותי.
"הם בעצם לקחו אותי והעמיסו אותי ולקחו אותי ברגל דרך הכפר. הם לא רצו לעבור דרך היישוב, כי ביישוב אנשים יפריעו להם. אז הם לקחו אותי ברגל לכפר. בדרך ירו בי עוד פעם טייזר".
פיתוח "מכנסי הברזל"
המעצר הבא של אלברט הפך לאירוע עוד יותר דרמטי. הוא פיתח מערכת מתקדמת יותר של התנגדות פסיבית: "פה מתחת לספה, לא רואים את זה עכשיו, היה פה מתקן יצוק. אני בעוונותיי גם עובד בריתוך, במפעל של עבודה עברית פה באזור. היה פה מתקן שמחובר לרצפה, עם אלמנט שנועל את הברך שלי, עם כל מיני מנעולים פנימיים. ובעצם אני אומר להם: 'אתם יכולים לקחת אותי, אבל זה קצת מסובך'".
הקרב על שחרורו נמשך שעות: "ישבתי עם המתקן הזה חמש שעות. כל היישוב ותושבים מבחוץ, היו פה מאות רבות של אנשים שהגיעו במהלך החמש שעות האלה. היה פה ששון ושמחה, כל הבית היה חצי חרב, עשרות רבות של יס"מניקים בתוך הבית. לאט לאט הם חתכו פה, חתכו שם, חתכו פה, חתכו שם. בסוף, אחרי חמש שעות הם הצליחו לפתוח את זה".
ארבעה חודשים בכלא
השלב הבא במאבק היה הכי קשה. כשהובא בפני השופטת בפעם השלישית, היא הציעה לו עסקה: "השופטת אמרה: 'תשמע, הבנתי את האירוע, אני משחררת אותך, הרי הצו הוא רק הרחקה מיו"ש. אתה משוחרר מבחינתי, אבל בתנאי אחד, שאתה חותם לי שאתה לא נכנס ליהודה ושומרון בחצי שנה הקרובה'". תגובתו הייתה חד משמעית: "אז אמרתי לה: 'אני חותם לך שהדבר הראשון שאני עושה כשאת משחררת אותי, להיכנס ליהודה ושומרון, חוזר הביתה. זה מה שאני חותם לך'
"ישבתי ארבעה חודשים בכלא איילון. תא תורני, יחד עם עבריינים ורוצחים. אבל למדתי הרבה תורה, זאת הייתה תקופה נהדרת. אין תחליף ללימוד תורה כמו בכלא. אמרתי לסוהרים, שאגב מאוד אהדו והעריכו את הדרך שבחרתי, שבאמת אני משוחרר כי אני עושה את מה שאני מאמין בו, ואילו אתם, מסכנים, אתם בעצם אסירים, כי אתם עושים את מה שאתם לא מאמינים בו".
כשהסתיים הצו המנהלי, השופטת רצתה לשחרר אותו מוקדם בבוקר: "השופטת אומרת: 'טוב, עוד כמה שעות מסתיים הצו, אתה משוחרר. רק תבטיח לי שעד 12:00 בלילה אתה לא נכנס, כי אני לא יכולה, אבל אני רוצה לשחרר אותך כבר'". אלברט עמד על עקרונותיו עד הסוף: "אמרתי לה: 'אני לא זז מדיבורי. אני, דבר ראשון שאני עושה כשאת משחררת אותי, אני חוזר הביתה'".
התוצאה הייתה שחרור חריג: "אז היא נתנה הוראה לשב"ס, לשחרר אותי בדקה ל-12 בלילה".
המשמעות הרחבה
המאבק של אלברט הפך לסמל, במחיר אישי כבד. המשפחה נשארה לבדה במשך חודשים: "בינתיים, הילדים שלך והמשפחה שלך כולם נשארו פה? נשארו פה. חברים מהיישוב, ועזרו לנו ארגוני ימין שבאו לתמוך והיו הפגנות מול הכלא כל שבוע".
הסיפור חוזר על עצמו גם בדור הבא: "אברהם שפירא, החתן שלנו, לפני שנה נעצר במעצר, הוא היה במעצר מנהלי. פשוט באו, עצרו אותו, חצי שנה כלא. למה? מטעמי ביטחון. מעצר מנהלי זה כבר לא אלוף חותם, זה צריך שר ביטחון. שר הביטחון דאז, גלנט חתם.
"לשבחו של ישראל כ"ץ ייאמר, שכמה ימים אחרי שהוא נכנס לתפקיד, אחת הפעולות הראשונות שהוא ביצע, הוא שחרר את כל העצורים המנהליים. והוא הודיע שהוא לא יעצור יותר במעצרים מנהליים יהודים. יתכן ובאמת מתחיל שיוני חיובי, ימים יגידו איך ראש השב"כ המיועד זיני אכן יבחר לפעול".
מחנה ישראל - חזון פוליטי של בעז אלברט
בין חומות הכלא איילון, בחברתם של עבריינים ורוצחים, בעז אלברט גילה משהו שהפתיע אותו: "בכלא למדתי הרבה תורה, זאת הייתה תקופה נהדרת" אותם חודשים בכלא לא רק העמיקו את הקשר שלו לתורה, הם גם הובילו אותו להרהורים על הזהות הדתית-פוליטית שלו ועל מקומו בחברה הישראלית.
כשאלברט חזר מהכלא, הוא הבין שהוא נמצא באזור דמדומים. "אני חושב שיש אזור דמדומים, אזור נעלם בין הציבור החרדי לדתי לאומי. אני אפילו לא הייתי אומר בין החרדי לדתי-לאומי, הייתי אומר אפילו יש משולש חרדים, חרד"לים, וחוזרים בתשובה. המקום שלי הוא שם, איפה שהוא בתוך המשולש הזה.
"כלומר, אני קשור לציבור הדתי-לאומי, גדלתי בו, ינקתי הרבה ערכים ממנו, יש לי הרבה דברים שאני מעריץ בציבור הזה, בהקרבה שלו על ערכים כמו בהתיישבות ועוד. אני חושב שהציבור החרדי נותן את המשקל של הנאמנות לתורה בצורה אבסולוטית וללא פשרות, ושאני חייב להיות מחובר לדבר הזה. אחרת אני אעוף ברוח, ובסוף, בקצה, אני עלול להיות דתי בסגנון בנט, וזה ממש לא טוב".
אבל הקבוצה שהכי מרתקת אותו היא ציבור החוזרים בתשובה. "הרב שלי, הרב יצחק גינזבורג חושב שהציבור הכי חשוב, הכי משמעותי, הציבור שיביא את הגאולה, זה ציבור החוזרים בתשובה. ובכלל לא ההארד-קור של הציבור החרדי או הד"ל, אלא החוזרים בתשובה.
"אני נולדתי בבית של דתיים, דתיים חזקים אפילו. אנחנו פה, אתה ואני, דתיים כי האכילו אותנו בכפית את מה שהאכילו אותנו. יש אנשים שהיו משהו אחר לגמרי והחליטו שהם משתנים. האנשים האלה, הם יכולים גם להחליט ברמה הלאומית שאנחנו כולנו משתנים. שהסיפור הלאומי שלנו סוף סוף מתחיל לזוז למקום חדש. כי בסוף, בצלאל סמוטריץ', שאני דרך אגב מאוד מעריך, או גפני, או דרעי, בסוף הם נעולים. הם נעולים על קו. והקו הזה מחייב ומגביל ולא מאפשר פריצה של משהו יותר גאולי. החוזר בתשובה הוא יהודי פורץ דרך. בן פרצי. לזה אנחנו מחכים".
לידת "מחנה ישראל"
מתוך התהליכים האלה נולדה המפלגה החדשה: "בקיצור, אנחנו הקמנו מפלגה. המפלגה הזאת עד היום לא שמעתם עליה. היא קיימת כבר כמה שנים, היא לא רצה עדיין בשום מקום. היא נקראת 'מחנה ישראל'".
השם נבחר בקפידה: "בכוונה השם הזה, כדי לבטא את הרעיון של כל השבטים. לכל שבט יש את הדגל שלו ואת הרעיונות שלו, וכולם עובדים ומתקדמים ביחד, מסביב ובהובלת המשכן וארון הברית - התורה".
החזון - איחוד: "בעצם אנחנו רוצים להגיד שאם יהודים חרדים, יהודים דתיים-לאומיים שנאמנים לתורה, ויהודים חוזרים בתשובה יחליטו שהם עובדים בהגינות, בשקיפות, באופן שהציבור מחויב לגדולי ישראל אבל קולו של הציבור נשמע ומיוצג, והביטוי הכי מעשי של זה, זה פריימריז – אז זה יצליח ובגדול. אגב, זה גם יחזיר הביתה עשרות אלפי מצביעים חרדיים שמאסו בדרך ההתנהלות הנוכחית של המפלגות החרדיות".
הלוואי שג' וש"ס יעשו את זה
אלברט מבהיר שהוא לא מחפש כוח אישי: "השאיפה שלי ש-ג' וש"ס יעשו את זה. זו השאיפה שלי. הלוואי. אם זה יקרה אני הולך להיות חייל שלהם, שיצליחו בכל הכוח. אין לי ולחבריי שום רצון או שאיפה לרוץ לכנסת, אין לי שום מוטיבציה להיות שם. אני מתעב את המקום הזה ומתעב את ההתנהלות שם".
"בחודשים האחרונים אנו נפגשים עם לא מעט אנשי ציבור, חברי מועצות ומובילי דעת קהל בערים ושכונות חרדיות, חוזרים בתשובה וגם חרד"לים שכולם אומרים לנו שהלוואי שזה יצליח. ואני חושב שהם, ההנהגה המקומית האותנטית והמוכחת, בהחלט זכאית לקבל את ההזדמנות ולהכיח שהציבור רוצה בהם גם בהנהגה הארצית, הציבור רוצה שינוי. הציבור רוצה שדעתו תישמע. בכפיפות להנהגת התורה, אך בכפיפות גם לרצון הציבור".
• • •
בעז אלברט, האיש שהחל את דרכו כילד בקיבוץ עלומים, עסק כל חייו בהקמת מאחזים, נלחם על הממסד מגיע כעת לעוד תחנה במסעו: הניסיון להוביל שינוי פוליטי מערכתי שיביא לידי ביטוי הוגן צודק ומצליח את הכוח של ציבור המורכב ממשולש, חרדי, חרדל"י דת"ל ובעלי תשובה, שיביא את הגאולה השלימה.
0 תגובות