פרופסור ויקטור דייוויס הנסון, היסטוריון צבאי מוכר וחוקר העולם הקלאסי, פרסם לאחרונה מאמר מקיף בו הוא בוחן את הביקורת החריפה המופנית כלפי ישראל בזירה האמריקאית. במאמרו, שפורסם ב-18 באוגוסט באתר "אמריקן גרייטנס" תחת הכותרת "עייפות משנאת ישראל", טוען הנסון כי קיים כפל מידה בולט ביחס למדינת ישראל לעומת מדינות אחרות המעורבות בסכסוכים צבאיים.
כבר בפתח דבריו מציין הנסון כי ישראל זוכה ל"שנאה אובססיבית" שאינה עולה בקנה אחד עם הביקורת המופנית כלפי מדינות אחרות האחראיות למעשים חמורים דומים ואף גרועים יותר.
הנסון מעלה ארבע שאלות מרכזיות שלדעתו חושפות את חוסר הפרופורציה הזה. השאלה הראשונה נוגעת להשפעה הכספית על מוסדות אמריקאיים. "האם אמריקה באמת שבויה בהשפעה יהודית?" שואל הנסון, ומציג נתונים המעידים אחרת. לפי המידע שהוא מביא, ישראל תרמה מאז הקמתה כ-300 מיליון דולר (מתואם לאינפלציה) לאוניברסיטאות ולארגונים ללא מטרות רווח בארצות הברית. לעומת זאת, מדינות המפרץ העבירו למוסדות אלה למעלה מ-12 מיליארד דולר, וסין תרמה מעל 6 מיליארד דולר.
"ובכל זאת, איכשהו ישראל מואשמת בקנייה ובהפעלת מנוף על מוסדות אמריקאיים", כותב הנסון בביקורתיות.
השאלה השנייה שמעלה הנסון נוגעת להיקף הסיוע האמריקאי. הוא מציין כי מאז פרוץ המלחמה באוקראינה בפברואר 2022, העבירה ארצות הברית לאוקראינה כמעט 200 מיליארד דולר בסיוע צבאי וכלכלי - סכום העולה פי עשרה על הסיוע שניתן לישראל באותה תקופה. זאת בעוד שישראל התמודדה במקביל עם יותר מ-30 אלף טילים וכטב"מים שנורו לעברה מצד איראן וארגוני טרור באזור.
השוואה זו, לטענת הנסון, מערערת את הטענה שישראל היא הנהנית העיקרית והחריגה מתמיכת וושינגטון.
השאלה השלישית והרגישה ביותר עוסקת במלחמה בעזה ובנתוני ההרוגים. הנסון טוען כי בחינת הנתונים מחייבת התחשבות באופי הלחימה בשטח בנוי ובעובדה שחמאס פועל מתוך אזורים אזרחיים. הוא מפנה לדבריו של ג'ון ספנסר, חוקר לוחמה עירונית בווסט פוינט, שלפיו היחס בין הרוגים מקרב לוחמים לבין אזרחים בעזה נע בין אחד לאחד לבין אחד לשניים.
"במלחמה בשטח בנוי היחס בין הרוגים לוחמים לאזרחים בעזה נע בין 1:1 ל-1:2", כותב הנסון תוך הפניה למחקריו של ספנסר. לדבריו, יחס זה נמוך משמעותית מהיחס של אחד לתשעה המשמש בחלק מההשוואות הנפוצות.
טענה זו משמשת את הנסון כדי להדגיש שמספר ההרוגים הכולל אינו מספר את התמונה המלאה, וכי יש לבחון גם את זהות ההרוגים, אופי הלחימה והשימוש שעושה חמאס בתשתיות אזרחיות.
השאלה הרביעית עוסקת בהיסטוריה. הנסון דוחה את ההגדרה של ישראל כמדינה קולוניאליסטית ואת התיאור של היהודים כ"מתיישבים קולוניאליסטים" בארץ ישראל. הוא מצביע על הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל, הנמשך לדבריו כ-3,500 שנה.
"יהודים יכולים לטעון כי הם חיו במולדתם הנוכחית לפחות 3,500 שנה", הוא כותב. הנסון משווה זאת למדינות אחרות כגון סין וטיבט, טורקיה וצפון קפריסין, אזרבייג'ן וארמניה, ואף מדינות אירופיות המחזיקות בשטחים מעבר לים. שאלתו המרכזית אינה אם ישראל חפה מביקורת, אלא מדוע מונחים כמו "קולוניאליזם", "אפרטהייד" ו"טיהור אתני" מופנים כלפיה באופן שהוא רואה כחריג.
בסיום מאמרו טוען הנסון כי "לשנוא את ישראל תוך תמיכה בחמאס" אינו מאבק אמיתי למען זכויות אדם, אלא ביטוי לתופעה עמוקה יותר במערב. לדבריו, השנאה לישראל חושפת לא רק עמדה כלפי מדינה מסוימת, אלא משקפת משהו על הערכים והדעות הקדומות של מי שמאמץ אותה.
0 תגובות