במשך עשורים, צפון קוריאה נחשבה לאחת המדינות המסוגרות והמסתוריות בעולם, אך מאחורי חומותיה מסתתרת היסטוריה אפלה של "ציד בני אדם".
המשטר הסטליניסטי בפיונגיאנג פיתח שיטה ייחודית ומבעיתה לביצור כוחו: חטיפת אזרחים זרים. לא מדובר רק באויבים פוליטיים, אלא באנשים תמימים יפנים, דרום קוריאנים ואזרחים מ-12 מדינות שונות שנחטפו כדי לשמש ככלי שרת עבור המדינה.
המטרה הייתה צינית ומחושבת. החטופים אולצו ללמד את השפות והמנהגים של ארצות מולדתם בבתי ספר לריגול, כדי שמרגלים צפון קוריאנים יוכלו להיטמע בעולם כ"מקומיים". ב-2002 הודה השליט דאז, קים ג'ונג איל, בחטיפתם של 13 אזרחים יפנים, ביניהם ילדה בת 14 שנחטפה בדרכה מבית הספר.
אולם, בעוד שהעולם התמקד בחטופים מאסיה, איש לא העלה בדעתו שסטודנט אמריקאי צעיר מאוטה יהפוך לחלק מהפאזל המצמרר הזה.
דייוויד לואיס סנידון נולד במאי 1980 בארצות הברית. כבר מצעירותו בלט דייוויד כצעיר הרפתקן, אך התשוקה הגדולה ביותר שלו הייתה שפות. עבור דייוויד, שפה לא הייתה רק כלי לתקשורת, אלא מפתח להבנת עולמות אחרים.
לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, יצא דייוויד למשימה בת שנתיים בדרום קוריאה שם הוא שקע עמוק בתוך התרבות והשפה המקומית, עד שהפך לדובר קוריאנית רהוטה. כשחזר לארצות הברית והחל ללמוד באוניברסיטת בריגהאם יאנג (BYU), היה ברור שדרכו המקצועית תעבור במזרח הרחוק; הוא תכנן להפוך לעורך דין בינלאומי המגשר בין תרבויות.
בקיץ 2004, כשהוא בן 24, החליט דייוויד לקחת את כישורי השפות שלו צעד אחד קדימה. הוא נרשם לקורס קיץ אינטנסיבי ללימוד מנדרינית בבייג'ינג.
בסיום הסמסטר, לפני שהיה אמור לחזור לארצות הברית לשנת הלימודים האחרונה שלו, החליט דייוויד לצאת לטיול תרמילאים אחרון וגדול בדרום סין. הוא כבר שילם מקדמה על מגורי הסטודנטים שלו לסתיו, רכש כרטיס טיסה הביתה ואף נרשם למבחני הכניסה ללימודי משפטים.
באוגוסט 2004, לאחר שנפרד משותפו ביילי במחוז גואנגשי, המשיך דייוויד לבדו אל עבר מחוז יונאן המרהיב, אזור הידוע בנופיו הפראיים ובגבולותיו עם מיאנמר, לאוס ווייטנאם. ב-14 באוגוסט הוא נראה בבית קפה קוריאני בעיר שאנגרי-לה. הוא שוחח עם בעל הבית, סיפר לו על תוכניותיו והקרין ביטחון של מטייל מנוסה.
דייוויד עמד לצאת אל עבר אחד המסלולים המפורסמים והיפים בסין – ערוץ קפיצת הנמר (Tiger Leaping Gorge). הוא היה צעיר בריא, מטייל מיומן ודובר שלוש שפות – אנגלית, קוריאנית ומנדרינית, שילוב נדיר שבאותו זמן הוא לא ידע עד כמה הוא מסוכן.
כשתיק הגב שלו על כתפיו והוא מצויד רק בתיק מותן קטן, הוא צעד אל עבר הערוץ העמוק, אל תוך הנוף שעמד להפוך למקום האחרון בו נראה כאדם חופשי. היה זה הבוקר של ה-14 באוגוסט 2004.
הקשר עם דייוויד נותק מאותו יום בערב. בניגוד לדיווחים ראשוניים, דייוויד לא נעלם בנבכי הערוץ ללא עקבות. העדות המוצקה האחרונה הגיעה מבית קפה קוריאני בעיר שאנגרי-לה.
בעל המקום סיפר כי דייוויד ישב אצלו, אכל ושוחח עמו. הוא ציין כי דייוויד סיים את הטרק בבטחה ואמר לו שהוא מתכוון לחזור לצ'יאוטו כדי לאסוף את חפציו ולהמשיך במסעו בסין.
למעשה, במהלך החיפושים נמצאו כ-12 עדים שונים שזכרו שראו אותו לאורך המסלול, מה שהוכיח כי הוא עבר את הקטעים המסוכנים של הטרק ללא פגע.
החרדה האמיתית החלה ב-26 באוגוסט, כאשר דייוויד לא הגיע לפגישה שנקבעה מראש עם אחיו, מייקל, בסיאול שבקוריאה הדרומית.
הוריו, רוי וקתלין, פנו מיד לרשויות. החיפושים הראשונים של המשטרה הסינית הובילו להוסטל, שם נמצא תרמיל הגב שלו, חפציו האישיים וכרטיסי הטיסה חזרה לארצות הברית – כולם נותרו ללא מגע, כאילו בעליהם יצא לרגע ועמד לשוב בכל דקה.
התגובה הרשמית של ממשלת סין הייתה מהירה וחד-משמעית: דייוויד סנידון נהרג בתאונה מצערת. לפי גרסתם, הוא כנראה החליק ונפל אל מימיו הגועשים של נהר הג'ינשה הזורם בעומק הערוץ.
עבור הסינים, התיק נסגר כ"תאונת טיול" טיפוסית באזור פראי. ארצות הברית, בתחילה, קיבלה את הקביעה הזו ללא עוררין.
אולם, בנקודה זו החלו לעלות השאלות המטרידות: אם דייוויד נפל לנהר, מדוע לא נמצאה גופתו מעולם? מדוע לא נמצא אפילו פריט ציוד אחד, כמו תיק המותן או נעליו? וחשוב מכל איך ייתכן שנפל בטרק, אם עדים ראו אותו בבית קפה אחרי שהמסלול הסתיים?
במשך 12 שנים, תיק דייוויד סנידון נותר קפוא, מוגדר כ"תאונת טיול" בנבכי סין. אך ב-2016, הגיע דיווח מטלטל מקוריאה הדרומית שטרף את כל הקלפים והפך את הטרגדיה המשפחתית לפרשה גיאו-פוליטית בינלאומית.
צ'וי סונג-יונג, ראש איגוד משפחות החטופים בדרום קוריאה, חשף מידע ממקורות בתוך פיונגיאנג: דייוויד סנידון לא מת. לפי הדיווחים, הוא נחטף על ידי סוכנים צפון-קוריאנים בעת שטייל ביונאן, הועבר אל מעבר לגבול והפך ל"נכס אסטרטגי" של המשטר.
הטענה המדהימה ביותר הייתה שסנידון הועסק כמורה האישי לאנגלית של קים ג'ונג און, שהיה אז בשלבי הכשרה לירושת השלטון. לפי עדויות עריקים ומקורות מודיעיניים, דייוויד חי בפיונגיאנג תחת השם יון בונג סו, הוא נשוי לאישה מקומית בשם קים אן-היה ואב לשני ילדים.
השאלה שהדהדה בקרב החוקרים הייתה: למה לסכן מבצע חטיפה של אזרח אמריקאי על אדמת סין? התשובה נעוצה בכישוריו הייחודיים של דייוויד. הוא היה "המועמד המושלם": דובר קוריאנית רהוטה, בעל שליטה טובה במנדרינית ואנגלית כשפת אם.
אחת האנקדוטות המרתקות ביותר בפרשה היא הקשר האפשרי בין היעלמותו של דייוויד לשחרורו של אזרח אמריקאי אחר שחי במדינה המסוגרת – צ'ארלס ג'נקינס.
ג'נקינס היה עריק אמריקאי שחי בצפון קוריאה במשך עשורים, שם הועסק על ידי המשטר כמורה לאנגלית, מתרגם ואפילו כשחקן קולנוע בסרטי תעמולה.
התזמון של האירועים מעורר תהיות קשות: ג'נקינס שוחרר מצפון קוריאה ביולי 2004. חודש אחד בלבד לאחר מכן, באוגוסט 2004, נעלמו עקבותיו של דייוויד סנידון בסין.
משפחת סנידון, ובעיקר אמו קתלין, מאמינים כי הסמיכות הזו אינה מקרית כלל וכי שחרורו של ג'נקינס יצר "משרה פנויה" עבור המשטר. לפי תיאוריה זו, פיונגיאנג נזקקה בדחיפות לדובר אנגלית רהוטה שיחליף את ג'נקינס בתפקידיו כמורה ומתרגם עבור האליטה השלטונית.
עבור המשפחה, הקשר הזה הופך את החטיפה מתיאוריה רחוקה למבצע מתוכנן וציני של המשטר.
מומחים מעריכים כי נוכחותו במחוז יונאן נתיב מרכזי ב"מסילת הרכבת התת-קרקעית" שדרכה בורחים פליטים מצפון קוריאה הפכה אותו למטרה. ייתכן שסוכנים צפון-קוריאנים הפועלים באזור בחופשיות חשדו בו שהוא פעיל סיוע לעריקים בגלל הקוריאנית שבפיו, והחליטו שמוטב "לאסוף" אותו לצרכיהם.
התיאוריה הזו, נשענת על היסטוריה ארוכה ומחרידה. בשנות ה-70 וה-80, צפון קוריאה חטפה עשרות אזרחים זרים, בעיקר יפנים, כדי שישמשו כמורים לשפה ותרבות עבור מרגליה. ב-2002, קים ג'ונג איל הודה בביצוע חטיפות אלו, מה שהוכיח כי עבור המשטר בתוך פיונגיאנג, בני אדם הם פשוט "כלי למידה".
חוקרים כמו מלאני קירקפטריק ממכון הדסון טוענים כי למרות שהראיות הן נסיבתיות, הן "עוצמתיות" ומתאימות לדפוס הפעולה המוכר של צפון קוריאה. שרים בממשלת יפן אף הצהירו כי "סביר ביותר" שדייוויד נחטף. מנגד, צפון קוריאה מכחישה את הטענות מכל וכל, וכינתה אותן "מזימה של ממשל אובמה".
מותו הטרגי של הסטודנט אוטו וורמבייר ב-2017 העלה את המודעות לסכנות האורבות לאמריקאים באזור, והוביל את הקונגרס האמריקאי להעביר החלטה פה אחד הקוראת לפתוח מחדש את חקירת היעלמותו של דייוויד.
היום, אם הדיווחים נכונים, דייוויד סנידון הוא גבר בשנות ה-40 לחייו, חי בלב המדינה המבודדת בעולם, אולי מורה, אולי שבוי בתוך חייו החדשים. משפחתו באוטה מעולם לא הפסיקה להאמין שהוא בחיים. עבורם, דייוויד אינו רק שורה בדו"ח מודיעין, אלא הילד שיצא לטיול שממנו מעולם לא שב.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
"אנחנו לא רוצים רק את דייוויד בחזרה", אמרה אמו קתלין, "אנחנו מקווים שסיפורו יפקח את עיני העולם למצוקה האנושית העצומה של האנשים השבויים בצפון קוריאה". המאבק לחשיפת האמת נמשך, כשהתקווה היחידה היא שיום אחד, הסטודנט מאוטה יזכה לספר בעצמו את הפרק האחרון בסיפורו.
0 תגובות