שעון החול של בחירות 2026 החל לנוע במהירות, אך ההכרעה המשמעותית ביותר אינה מתרחשת בשטח – אלא במסדרונות המשפטיים. החלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול את המפלגות הערביות המרכזיות התקבלה ברוב פוליטי צפוי, אך המילה האחרונה, כרגיל במחוזותינו, שמורה לבית המשפט העליון. אם שופטי בג"ץ יבחרו לסטות מהפרקטיקה השיפוטית של העשורים האחרונים ויאשרו את הפסילות, המערכת הפוליטית בישראל תיכנס לתוך משבר חוקתי וחברתי שלממדיו קשה למצוא תקדים.
כדי להבין את גודל השעה, כדאי לחזור לרגע למפת הייצוג בכנסת ה-25. בבחירות 2022 התמודדו שלוש רשימות ערביות, אך רק שתיים מהן עברו את אחוז החסימה והשיגו חמישה מנדטים כל אחת: חד"ש-תע"ל בראשות איימן עודה ואחמד טיבי, ורע"ם בראשות מנסור עבאס. בל"ד, בראשות סמי אבו שחאדה, בחרה בריצה עצמאית. היא גרפה כ-138 אלף קולות, אך נותרה מחוץ למשחק הפרלמנטרי.
לקראת בחירות 2026, הרחוב הערבי הציב שתי גישות אסטרטגיות שונות. מחד, אגף האיחוד שלוחץ למנוע אובדן קולות והוביל להסכם שילוש בין חד"ש, תע"ל ובל"ד תחת המותג "הרשימה המשותפת" – הפעם בראשות יוסף ג'בארין, אחמד טיבי וסמי אבו שחאדה. מאידך, מפלגת רע"ם שהמשיכה לדבוק בגישת השילוב האזרחי ובחרה ללכת עצמאית, תוך מהלך מפתיע של הצבת יואב סגלוביץ', סגן השר לביטחון פנים לשעבר, במקום השני ברשימה כתרגום מעשי למאבק בפשיעה.
התקדים המשפטי ושבירת הפרקטיקה של ברק
מאות חיילים ומטס הצדעה למנהיג סין
סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת מעניק את הסמכות לפסול רשימות בשל שלילת אופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות או תמיכה במאבק מזוין. לאורך השנים, ועדת הבחירות הפוליטית פסלה פעם אחר פעם מועמדים ומפלגות ערביות – מחנין זועבי ועזמי בשארה, דרך בל"ד ורשימת רע"מ-בל"ד, ועד עופר כסיף. אולם בג"ץ, בהתאם לפילוסופיה המשפטית של הנשיא אהרן ברק, ראה בזכות להיבחר זכות יסוד עליונה וביטל כמעט את כל הפסילות בהיעדר "ראיות חד-משמעיות וברורות".
אישור הפסילה הנוכחי בבית המשפט העליון לא יהיה רק החלטה נקודתית; הוא יסמן שבירה של נורמת העבר ואימוץ סטנדרט ראייתי מחמיר בהרבה כלפי הצהרות וקווי יסוד פוליטיים שנשמעו בשנות המלחמה.
אפקט הבומרנג: הלקח מ-2015 והתרחישים שבדרך
תחושת איום על זכויות פוליטיות היא מנוע מוכר של היסטוריה פוליטית. מקרה הבוחן הבולט ביותר התרחש בבחירות 2015: ניסיון הקואליציה לדחוק את המפלגות הערביות באמצעות העלאת אחוז החסימה יצר אפקט הפוך בדיוק. הקמת הרשימה המשותפת והתגייסות הציבור הערבי העלו את אחוז ההצבעה ל-63.5% והניבו 13 מנדטים.
כעת, מול הליכי הפסילה, החברה הערבית עומדת בפני שני נתיבים אפשריים. הראשון הוא תרחיש התגייסות המחאה: במידה ובג"ץ יכשיר את המפלגות, הן ימנפו את תחושת הרדיפה לקמפיין השתתפות אגרסיבי. התרחיש השני, הנגדי, מזהיר מפני שחיקה, ניכור ואדישות – שיובילו לצניחה בשיעורי ההצבעה מתוך תפיסה שהמשחק מכור מראש.
עם זאת, התגייסות אזרחית עשויה להתרחש דווקא אם בג"ץ יאשר את הפסילה. במצב שבו המפלגות הערביות מורחקות לחלוטין מהמרוץ, תחושת הקיפוח לא תתורגם בהכרח לייאוש. חלק בלתי מבוטל מהבוחרים הערבים עשוי לראות בהצבעה למפלגות השמאל והמרכז הציוניות כלי למחאה ישירה ולהחזרת הבלם הפוליטי מול הימין. ניתוב כזה של הקולות עשוי לשנות את יחסי הכוחות במפה הפוליטית ולחזק באופן לא צפוי את הגוש הנגדי.
המשוואה האלקטורלית והחשבון החברתי
במבט מספרי, המפלגות הערביות ייצגו בעשור האחרון כוח של 10 עד 15 מנדטים – כלומר כ-8% עד 10% מכלל ציבור הבוחרים. מחיקתן מהלוח מורידה בפועל את הרף הנדרש להרכבת קואליציה ומעניקה לגוש הימין יתרון מתמטי ניכר, אך זליגה נרחבת של בוחרים ערבים למפלגות מרכז-שמאל עשויה לקזז יתרון זה ולייצר דינמיקה חדשה לחלוטין.
אבל מעבר למתמטיקה הפרלמנטרית, הדרמה האמיתית טמונה במבנה החברתי של המדינה. הדרת הייצוג של כ-20% מאזרחי ישראל תתפרש ברחוב הערבי כסגירת הדלת בפני הכלי הדמוקרטי. אישור הפסילה בבג"ץ לא רק ישפיע על תוצאות בחירות 2026; הוא ישרטט מחדש את גבולות המשחק הדמוקרטי בישראל ויעמיד למבחן חסר תקדים את מערכת היחסים המורכבת בין הרוב היהודי למיעוט הערבי.
0 תגובות