החלטת הנשיא האמריקני לצמצם את התרגיל הצבאי המשותף עם דרום קוריאה מעלה שאלות מהותיות לגבי אופי הבריתות האמריקניות. מומחים מעריכים כי ישראל ומדינות המפרץ צריכות לעקוב בדריכות אחר המסרים המגיעים מוושינגטון בעקבות האירוע.
עוצמת ברית צבאית נמדדת לא רק ברגע שפורצת מלחמה, אלא בעיקר בשלב שבו האויב שוקל האם לפתוח בעימות. לכן, האירוע בחצי האי הקוריאני חורג מעבר לשאלת תרגיל צבאי או עלויות כספיות. הוא נוגע לשאלה מהותית: האם מדינות בעלות ברית של ארצות הברית יכולות להמשיך לראות בהתחייבות האמריקנית נכס אסטרטגי יציב, או שמא מדובר בהסכם המתעדכן בהתאם לשיקולים משתנים.
ביום ראשון האחרון הורה הנשיא טראמפ לפנטגון לצמצם באופן ניכר את התרגיל המשותף עם דרום קוריאה, זמן קצר לפני תחילתו המתוכננת. בהודעתו ציין כי אינו מרוצה מהשתתפות ארה"ב בתרגיל, תיאר אותו כיקר מדי וכמסר בלתי הולם כלפי צפון קוריאה, והזכיר את יחסיו החיוביים עם מנהיגה קים ג'ונג און.
הנשיא טראמפ אף קשר את הנושא לסוגיה שונה לחלוטין: סירובה של דרום קוריאה להצטרף לפעולה האמריקנית נגד איראן. לפי הערכות, הוא רואה את שני התיקים כחלק מאותו מאזן כולל. אם סיאול אינה מתייצבת לצד וושינגטון במקום שבו הנשיא דורש זאת, מדוע שוושינגטון תמשיך להעניק לה את מלוא מעטפת הביטחון.
כאן בדיוק מתעוררת הבעיה המהותית.
ארצות הברית ודרום קוריאה חתמו על ברית ההגנה ההדדית ב-1953. כיום מוצבים במדינה כ-28,500 חיילים אמריקניים. התרגיל השנתי, שבו משתתפים כ-18 אלף חיילים דרום קוריאנים, נועד להתמודד עם איומים ממשיים: טילים, כלי טיס בלתי מאוישים, מתקפות סייבר ושיבושי מערכות ניווט. בימים שקדמו לתרגיל שיגרה צפון קוריאה שני טילים בליסטיים, וחייליה צברו ניסיון קרבי לצד רוסיה באוקראינה.
משכך, כאשר הנשיא טראמפ משבח את התנהלותה של פיונגיאנג ובמקביל מביע אכזבה מסיאול, הוא לא רק חוסך משאבים כספיים. הוא משנה את האופן שבו ידידים ואויבים מפרשים את המפה האסטרטגית האמריקנית.
תפיסת עולם עקבית
מה עומד מאחורי ההחלטה? ייתכן שהתשובה היא שלא חל שינוי מהותי בגישתו. כבר בשנת 2018, לאחר פסגתו הראשונה עם קים ג'ונג און, הפתיע את הדרום קוריאנים כשהודיע על הפסקת תרגילים וכינה אותם פרובוקטיביים ויקרים. שלוש פגישות פסגה עם שליט צפון קוריאה לא הביאו לפירוק תוכנית הגרעין או הטילים.
מאחורי ההתנהלות עומדת תפיסה עקבית: הנשיא טראמפ אינו רואה בריתות כשותפות היסטורית, אלא כעסקה שצריכה להוכיח בכל שלב את התועלת שהיא מעניקה לאמריקה. בעיניו, בעלת ברית שאינה משלמת מספיק, משקיעה מספיק או מצטרפת למערכה שהבית הלבן בחר בה, הופכת במהירות ממקבלת סיוע לחייבת.
קיים היגיון מסוים בדרישה האמריקנית לחלוקה הוגנת יותר של הנטל. מדינות רבות אכן הסתמכו במשך עשרות שנים על הכוח האמריקני, לעיתים מבלי להשקיע די בהגנתן העצמית. נשיא אמריקני רשאי גם לסרב להיגרר אוטומטית לכל מלחמה שמבקשים ממנו לנהל.
אולם קיים הבדל בין משא ומתן נחרץ לבין ערעור פומבי של עצם הברית. ניתן לדרוש יותר מסיאול מבלי להפתיע אותה ערב תרגיל, וניתן לחפש ערוץ הידברות עם קים מבלי להציג משטר גרעיני כשותף מכבד יותר מבעלת ברית דמוקרטית.
משמעות לישראל
ישראל אינה דרום קוריאה, ואין בסיס עובדתי לקבוע כי ארצות הברית נטשה אותה. הקשר הביטחוני, הצבאי והמודיעיני בין המדינות נמשך. אך השיטה המופעלת כלפי ישראל מוכרת: לחץ פומבי, לוחות זמנים קצרים, ערבוב במחלוקות שונות והפיכת הסכמה עם תוכנית הנשיא למבחן נאמנות.
הלחץ האמריקני סביב המתווה החדש לעזה אינו זהה לצמצום התרגיל בקוריאה. עם זאת, בירושלים אי אפשר להתעלם מן השאלה שהאירוע מעורר: האם התמיכה האמריקנית נשענת על אינטרס אסטרטגי ארוך טווח, או שהיא עלולה להיות מותנית בהסכמת ישראל לתוכניתו הנוכחית של הנשיא.
בברית אמיתית ניתן להתווכח. כאשר כל מחלוקת מלווה באפשרות של הפחתת תמיכה, הברית מפסיקה להיות עוגן והופכת למנוף לחץ.
גם בריאד ובאבו דאבי עוקבים בדריכות אחר ההתפתחויות. מדינות המפרץ נדרשות לשתף פעולה עם וושינגטון מול איראן, בעוד טהרן מאיימת לפגוע בתשתיות האנרגיה שלהן אם ארצות הברית תתקוף שוב. כעת הן רואות מה עלול לקרות לבעלת ברית המסרבת להצטרף למערכה אמריקנית: סירובה עשוי להיכנס לחשבון הביטחוני שלה.
שיקולים פוליטיים ואסטרטגיים
הבחירות לקונגרס ייערכו ב-3 בנובמבר. כל מושבי בית הנבחרים ו-35 מושבים בסנאט יעמדו לבחירה. מבחינה פוליטית, המסר של הנשיא טראמפ ברור ונוח: אמריקה לא תשלם עוד עבור מדינות שאינן מתייצבות לצידה.
אבל הבחירות אינן מסבירות הכול. ההתנהלות הזאת קדמה להן והיא חלק עמוק מתפיסת עולמו. הנשיא טראמפ מאמין שחוסר ודאות מעניק לו כוח במשא ומתן. מול יריב, חוסר ודאות עשוי לעיתים ליצור הרתעה. כאשר הוא מוחדר לתוך מערכת הבריתות, הוא עלול לייצר את ההפך.
בעלות ברית שאינן בטוחות בהתחייבות האמריקנית אינן נעשות בהכרח צייתניות יותר. הן מתחילות לחפש ביטוח: התחמשות עצמאית, הסכמות עם מעצמות מתחרות או פשרות עם אויבים אזוריים.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא אולי הראשון שהבין לאן הרוח נושבת, ובהתאם הכריז כבר לפני חודשים על תוכנית במסגרתה ישראל תפסיק את תלותה הביטחונית בארה"ב ותעבור לייצור עצמאי.
הנשיא טראמפ עשוי לחסוך היום בעלות של תרגיל צבאי ולזכות בכותרת ערב הבחירות. אולם אם סיאול, ירושלים, ריאד ואבו דאבי יסיקו שהבטחה אמריקנית היא מחירון המשתנה מדי בוקר, החשבון האמיתי לא יגיע מבעלות הברית. הוא יגיע מן האויבים שילמדו שהדרך הטובה ביותר לפרק את המחנה האמריקני אינה להתעמת איתו, אלא להמתין שהנשיא יפתח מחדש את החוזה.
0 תגובות