קרב משפטי טעון בין הורים חילוני ודתייה על עתידו החינוכי של בנם בן השש הסתיים בפסיקה חדה בבית המשפט למשפחה בחדרה. השופטת עינת גלעד משולם קבעה כי הילד יעלה לכיתה א' במסגרת תורנית, בניגוד מוחלט לדרישת האב החילוני, לאחר שגורמי המקצוע הוכיחו כי זהו רצונו המפורש של הילד וטובתו האישית.
הסכסוך פרץ לקראת העלייה לכיתה א' של הילד, המוכר כמתמודד עם עיכוב התפתחותי. בעוד האב דרש בעקשנות לשמור על רצף חינוכי חילוני ולהרחיק את הילד ממוסדות דתיים, האם הציגה תמונה שונה לחלוטין: המוסד הממלכתי-דתי נמצא במרחק הליכה קצר מביתה, והילד עצמו נרגש ללמוד שם לצד חבריו מהגן.
"הילד יודע להביע את רגשותיו"
למרות טענות האב על היעדר כיפה וציצית בחיי הילד ועל חשש מחריגות דתית, השופטת גלעד משולם אימצה את המלצות העובדת הסוציאלית והאפוטרופוסית לדין. בפסיקתה הדגישה השופטת כי הילד יודע היטב להביע את רגשותיו, משלב בחייו עולמות שונים, וכי רצונו להשתלב במוסד הדתי עולה בקנה אחד עם טובתו העליונה.
על פי הנמסר בפסק הדין, גורמי המקצוע שבחנו את המקרה התייצבו פה אחד לצד האם והילד. העובדת הסוציאלית והאפוטרופוסית לדין הציגו בפני בית המשפט תמונה ברורה: הילד מביע רצון מפורש ללמוד במוסד הדתי, והדבר תואם את צרכיו ההתפתחותיים והרגשיים.
השופטת קבעה כי למרות המתח בין ההורים, טובת הילד היא השיקול המכריע. "הילד משלב בחייו עולמות שונים ויודע להביע את רגשותיו", נכתב בפסק הדין. "רצונו להשתלב במוסד הדתי אינו נובע מלחץ חיצוני, אלא מבחירה אישית המתאימה לטובתו".
מרחק הליכה ושילוב חברתי
בין הנימוקים המרכזיים שהובילו לפסיקה: המוסד הממלכתי-דתי נמצא במרחק הליכה קצר מבית האם, שם מתגורר הילד רוב הזמן. בנוסף, חבריו מהגן עולים לאותו מוסד, מה שמבטיח המשכיות חברתית חשובה לילד המתמודד עם עיכוב התפתחותי.
האב, שהתנגד בתוקף להחלטה, טען כי הילד אינו חובש כיפה ואינו עונד ציצית, וכי השילוב במוסד דתי עלול להוביל לחריגות. אולם השופטת דחתה את הטענות וקבעה כי אין בהן כדי לגבור על רצונו המפורש של הילד וטובתו העליונה.
פסק הדין מהווה תקדים חשוב במקרים דומים, בהם נדרשים בתי המשפט להכריע בסכסוכים חינוכיים בין הורים ממגזרים שונים. השופטת הדגישה כי בכל מקרה כזה, קולו של הילד ורצונו האישי הם שיקולים מרכזיים, לצד המלצות גורמי המקצוע המקצועיים.
0 תגובות