במשך עשרות שנים, הנחת מוקשים ימיים חייבה את הכוחות המבצעים להגיע פיזית אל אזור היעד. כלי שיט היו נדרשים לשוט אל המקום המיועד, להניח את המטענים ולחזור. אולם דיווחים שפורסמו לאחרונה מאיראן מצביעים על ניסיון לשנות את השיטה המסורתית הזו באמצעות שילוב של טכנולוגיה רקטית עם לוחמה ימית.
לפי הדיווחים, חיל הים של משמרות המהפכה האיראניות מפעיל מערכת המבוססת על רקטות פג'ר-5, שקוטרן 333 מילימטר, שעברו התאמה מיוחדת. במקום ראש הנפץ הסטנדרטי, הרקטות מותאמות לשאת מוקשים ימיים ולהעבירם מנקודת שיגור יבשתית אל אזורים ימיים מרוחקים.
השינוי המרכזי טמון בשיטת הפריסה עצמה: במקום להזדקק לספינות שיגיעו אל האזור המיועד, השיגור מתבצע מהיבשה והמטען מועבר אל הים באמצעות הרקטה.
על פי המקורות האיראניים שצוטטו בדיווחים, המערכת תוכננה לאפשר פריסה מהירה במיוחד. הטענה היא שניתן להציב מאות מוקשים בפרק זמן של כשעה בלבד. מדובר בטענה משמעותית, אם כי אין אישור עצמאי ליכולות המדויקות של המערכת ולהיקף הפעילות המבצעית בפועל.
מיירט רחפנים ב-5,000 דולר בלבד
המערכת אינה מוגדרת רק ככלי להנחת מוקשים. על פי התיאור, המוקשים מיועדים לשמש כחלק ממערך הגנה סביב איים ואזורים אסטרטגיים לאורך החוף האיראני. לאחר פריסתם, הם אמורים להישאר מתחת לפני המים ולהמתין לכלי שיט שייכנסו לאזור שבו הוצבו.
לפי התיאור האיראני, המוקשים כוללים יכולות חישה והפעלה עצמאיות, ומיועדים לזהות כלי שיט ולהגיב כאשר אלה מתקרבים. אם היכולת פועלת כפי שמתואר, היא מאפשרת ליצור מעין "חגורת הגנה" סביב אזורים רגישים מבלי להחזיק נוכחות ימית גלויה בכל נקודה.
השימוש ברקטות למשימת מיקוש מעניק לשיטה יתרון נוסף. הפריסה יכולה להתבצע מהחוף, כך שהכלים המבצעים את המשימה אינם נדרשים להיכנס אל האזור שבו המוקשים עתידים לפעול.
עבור המפרץ הפרסי, שבו עוברים נתיבי שיט מסחריים ואנרגטיים מרכזיים, ליכולת כזו עשויה להיות משמעות אסטרטגית. עצם האפשרות להציב במהירות מכשול תת-ימי באזור מסוים עשויה להקשות על תנועת כלי שיט ולחייב את הצד השני להשקיע משאבים בזיהוי, סריקה ופינוי של המוקשים.
0 תגובות