בסוף חודש פברואר 2026, עם פרוץ המלחמה בין ישראל וארצות הברית מול איראן, עמדה על הפרק תוכנית מבצעית רחבת היקף. מעבר לתקיפות אוויריות על מתקני הגרעין והטילים, הוכנה תוכנית למהלך קרקעי שנועד לערער את יסודות המשטר האיראני מבפנים. אולם כעבור שלושה ימים בלבד מתחילת הלחימה, הגיעה הוראה ברורה מוושינגטון: להפסיק את ההכנות.
על פי דיווחים מפורטים שפורסמו בחודשים האחרונים בתקשורת הישראלית והבינלאומית, המוסד הכין תוכנית להפעלת כוחות כורדיים מאיראן ומעיראק ככוח קרקעי שיפלש מכיוון צפון-מערב, יפתח חזית נוספת ויצית מחאה עממית רחבה. התוכנית, שכונתה במקורות שונים בשמות קוד, נבנתה לאורך תקופה ממושכת והייתה אמורה לשנות את המציאות האזורית.
על פי הדיווחים, ישראל חימשה את המיליציות הכורדיות בנשק שנתפס מחמאס בעזה ומחיזבאללה בלבנון, העניקה להם אימונים מקצועיים – חלקם אף בתוך שטח ישראל – והבטיחה כיסוי אווירי מלא. התוכנית כללה יצירת אזור אסור לטיסה ומתן תמיכה באש כדי לאפשר התקדמות מול כוחות משמרות המהפכה.
הכוח הראשוני הוערך בכחמישה עשר אלף לוחמים, כאשר התקווה הייתה שאליהם יצטרפו אלפים נוספים מקרב האוכלוסייה המקומית ומיעוטים אחרים. המטרה המוצהרת: לשבור את מחסום הפחד, ליצור מצב של כאוס שיאלץ את המשטר לפזר את כוחותיו, ולהוביל בסופו של דבר לקריסה או להחלפת השלטון.
ראש המוסד דאז, דדי ברנע, נחשב לאחד התומכים המרכזיים בתוכנית זו. על פי מקורות, הוא הציג את המהלך להנהגה הישראלית ולנשיא האמריקני דונלד טראמפ עוד טרם פרוץ המלחמה. ישראל ראתה בכך הזדמנות היסטורית לנצל את החולשה הזמנית של איראן וליצור תנאים שיאפשרו לעם האיראני עצמו לפעול.
נתניהו שלח ברכה לזלנסקי בכתב יד
אולם בצה"ל ובאמ"ן נשמעו עמדות זהירות יותר. חלק מההערכות המקצועיות דיברו על סיכויי הצלחה נמוכים, על חולשה צבאית יחסית של הכוחות הכורדיים ועל סכנות של הסלמה אזורית. כזכור, ערב המלחמה הציג ברנע בפני הקבינט את הערכת המוסד לפיה "תהליך הפלת המשטר עשוי להימשך חודשים רבים, ואף שנה שלמה".
ואז הגיע הרגע המכריע. שלושה ימים לאחר תחילת המבצע, כאשר הכוחות כבר היו מוכנים לפעולה והתקיפות האוויריות פתחו מסדרונות, הגיעה ההוראה מבית הלבן: "אל תמשיכו". על פי הדיווחים, הלחץ הטורקי של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן מילא תפקיד מכריע. אנקרה חששה מחיזוק של כוחות כורדיים באזור, ושיחה עם טראמפ הספיקה כדי לעצור את המהלך כולו.
גם דליפות לתקשורת, ספקות פנימיים בממשל האמריקני והערכות סיכונים תרמו להחלטה. התוכנית המקורית ירדה מהפרק. ישראל הציגה חלופות – ניסיונות השפעה תודעתית, קשרים עם דמויות שונות ואסטרטגיות אחרות – אך אלה לא הניבו את התוצאה המיוחלת.
המשטר באיראן שרד את המלחמה, למרות שספג פגיעות קשות ביכולותיו הצבאיות והגרעיניות. בתוך מערכת הביטחון הישראלית התגלעו מחלוקות: המוסד טען שההזדמנות הוחמצה, בעוד גורמים אחרים הדגישו שפעולה קרקעית כזו בעיצומה של מלחמה פעילה הייתה מסוכנת מדי ובעלת סיכויי הצלחה מוגבלים.
כיום, כשהכלכלה האיראנית מתפרקת תחת מכות הסנקציות והאינפלציה עולה בקצב מהיר, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ממשיך להבהיר כי אין לו לוח זמנים להקל על הלחץ. "אני לא ממהר", אמר בראיון לאל-ג'זירה, "אין לי שום לוח זמנים בכלל".
הסיפור הזה חושף מספר שכבות של המציאות האזורית. מצד אחד – השאפתנות הישראלית והנכונות לחשוב בדרכים לא שגרתיות בכל הנוגע לאיום האיראני. מצד שני – המגבלות של בריתות, האינטרסים המנוגדים של בעלות ברית כמו טורקיה, והקושי העצום להפיל משטר מבוסס ומדכא באמצעות כוחות חיצוניים ומיעוטים. הכוחות הכורדיים עצמם, עם ההיסטוריה הארוכה של מאבקים ואכזבות, נשארו בסופו של דבר מחוץ לתמונה הגדולה.
כעבור חצי שנה מתחילת המלחמה, הדיווחים על התוכנית שנעצרה ממשיכים להתפרסם ולעורר דיון. האם זו הייתה הזדמנות אמיתית שהוחמצה, או רעיון שאפתני מדי שסיכוייו היו קלושים מלכתחילה? התשובה תלויה במי ששואלים. מה שברור הוא שברגעים הקריטיים של המלחמה, ההחלטה האמריקנית שינתה את מסלול האירועים – והשאירה את שאלת עתיד המשטר באיראן פתוחה.
0 תגובות