בפרשת השבוע, ואתחנן, אנו עומדים על עומקו של הפסוק השגור בפי כל יהודי: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". פסוק זה, המונה שש תיבות בלבד, הוא "מעט הכמות ורב האיכות", מבטא את האמונה כי ה' יתברך הוא הפועל והאדון היחיד לכל המציאות, ללא כל שיתוף, כפי שמבואר ב"חינוך" (מצוה תיז) פסוק זה הוא אבן היסוד לכל מצוות התורה, ועליה מסרו אבותינו נפשם לאורך הדורות.
פסוק קדוש זה, שבו אנו מייחדים את שמו יתברך באהבה פעמיים בכל יום, מלווה מיד באמירה נוספת: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מילים אלו נאמרות בלחש, והן מהוות חלק בלתי נפרד מקבלת עול מלכות שמים. ולכן אסור להפסיק כלל בין "שמע ישראל" ל"ברוך שם".
אודות מקורה וטעמה של אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" נחלקו המסורות במקורותינו:
המדרש מלמד, שבשעה שעלה משה רבינו למרום, שמע את מלאכי השרת שאומרים פסוק זה לפני הקב"ה, והוא מסר אותו לישראל. טעם אמירתו בלחש, כפי שאמר רבי יוסי, נמשל לגונב תכשיט מפלטין של מלך המצווה את אשתו שתתקשט בו בצנעה בתוך ביתה ולא בפרהסיא. יוצא מן הכלל הוא יום הכיפורים, בו ישראל נקיים כמלאכי השרת, ולכן אומרים אותו בקול רם.
אך בגמרא בפסחים מובא טעם אחר, שיעקב אבינו אמרו על קבלת בניו עליהם עול מלכות שמים, אך משה לא אמרו בתורה, וזו הסיבה שאנו אומרים אותו בלחש.
כדי ליישב את שני טעמים אלו מצאנו במגן אברהם תירץ שמשה אכן "לקחו" מהמלאכים, אך לא כתבו בתורה כדי להצניעו מפני המלאכים.
הבן יהוידע מבאר, משה שמע אותו מהמלאכים ואכן תיקן לאומרו, אך רק בצנעא ובתוך המשכן או המקדש, מקום השראת השכינה, שם אין חשש מקטרוג המלאכים, כמשל התכשיט. אבל מחוץ למשכן או למקדש, משה לא תיקן לאומרו כלל, אפילו לא בלחש. ואילו חכמים הם שתיקנו לאומרו אף מחוץ למשכן (כפי שאמרו יעקב), אלא שיש לאומרו בלחש הואיל ומשה לא אמרו בתורה. ביום הכיפורים, לעומת זאת, אפילו משה עצמו תיקן שיאמרוהו בקול, מפני שבאותו היום ישראל דומים למלאכים.
0 תגובות