האמן יעקב אגם, מחלוצי האמנות הקינטית והאופטית בעולם וחתן פרס ישראל לאמנות פלסטית לשנת תשפ"ו, הלך הבוקר (ראשון) לעולמו בגיל 98. אגם, שנולד בראשון לציון בשם יעקב גיבשטיין למשפחה דתית, פיתח שפה חזותית בינלאומית ייחודית המשלבת תנועה, אור וזמן, שבה היצירה משתנה בהתאם לזווית הצפייה ולתנועת הצופה.
עבודותיו של אגם מוצגות משנות ה-50 במוסדות מובילים בעולם, ביניהם מוזיאון המומ"ה והגוגנהיים בניו יורק, מוזיאונים באמסטרדם ובצרפת, ומרכז פומפידו בפריז המציג את "הסלון הקינטי" שעיטר בעבר את ארמון האליזה. במרחב הציבורי העולמי מוצבות יצירותיו בבית הלבן, בכיכרות בניו יורק, מיאמי, בואנוס איירס, טוקיו, פריז וטאייפה.
מראשון לציון לפריז ולהכרה עולמית
בגיל 18 החל אגם ללמוד בבצלאל בירושלים, ובהמשך השתלם בשוויץ אצל יוהנס איטן מאסכולת הבאוהאוס, באיטליה ובצרפת. בפריז, שם התגורר ויצר שנים רבות, חי בתחילה בדוחק ואסף חומרי גלם לפסליו מפחי אשפה בשוק. מפגש מקרי בעיר הוביל לתערוכתו הראשונה "יעקב אגם - האמנות בתנועה", ובעקבותיה הוקמה התערוכה ההיסטורית "לה מובמאן" ("התנועה") עם אמנים נוספים, שנחקקה כציון דרך ראשון של הזרם הקינטי והביאה לו הכרה בינלאומית.
במנהטן מוצבת מדי חנוכה חנוכיית הענק שעיצב אגם, בגובה 11 מטרים, בהשראת איור הרמב"ם. סמוך לבית הספר ג'וליארד ניצב פסלו "שלוש כפול שלוש" - תשעה עמודי נירוסטה מסתובבים המשתנים במגע הציבור, המדגימים את עקרון היסוד ביצירתו: הצופה אינו פסיבי אלא שותף פעיל ביצירה.
מזרקת דיזנגוף והמאבק הציבורי
בישראל שילב אגם את יצירותיו הגאומטריות והצבעוניות בנוף הציבורי. מזרקת "אש ומים" בכיכר דיזנגוף בתל אביב, שהוצבה ב-1986, הפכה לסמל עירוני המשלב אש, מים ותנועה. יצירות בולטות נוספות כוללות את חזית מלון דן הצבעונית הפונה לים, "סולם יעקב" בבנייני האומה בירושלים, "מצעד הזמן" בכניסה למוזיאון תל אביב, אנדרטת "יזכור" ברחבת הכותל המערבי, ופסל "מאה שערים" במשכן הנשיא.
המזרקה בדיזנגוף עמדה במוקד מאבק ציבורי עקב שיפוץ הכיכר. אגם התנגד להעתקתה וטען כי שינוי הסביבה פוגע במשמעותה האמנותית. בריאיון משנת 2001 אמר: "המזרקה לא הפכה למגדל אייפל, כי הייתה קנאה עצומה של אמנים. הכיכר משכה המוני אנשים, אבל לא הייתה הבנה לדבר הזה שעשיתי".
פרס ישראל ומוזיאון בעיר הולדתו
אגם הוכרז כחתן פרס ישראל לאמנות פלסטית בגיל 97. ועדת הפרס ציינה: "פועלו מהדהד תרומה רבת שנים לאמנות הישראלית והבינלאומית זה שבעה עשורים... פרץ את גבולות האמנות הפלסטית... וחידש שפות של אמנות קינטית ואופ ארט". הוועדה הדגישה את רעיון השינוי הפנימי ביצירתו, שילוב האלמנטים החזותיים והמוזיקליים, ותפיסתו שהאמנות חייבת להשתנות ללא הרף.
בשל מצבו הבריאותי, גילו והיותו מרותק לכיסא גלגלים, הטקס נערך עבורו אישית על ידי שר החינוך במוזיאון יעקב אגם בראשון לציון. המוזיאון נפתח בשנת תשע"ח ביוזמה משותפת של העירייה והאמן, מציג כ-30 מיצירותיו לאורך שבעה עשורים, ומהווה סגירת מעגל עבור האמן ששב לעיר הולדתו. בפתיחתו אמר: "כרגע אני במאבק, אני רוצה לגמור פה את העבודה שעשיתי, ויש לי הרבה עבודה".
תסכול ומורשת לדורות
לצד האמנות, פיתח אגם בשנות ה-80 וה-90 תוכנית לימודים לשפה חזותית בשיתוף הוראת המדעים במכון ויצמן, לפיתוח יצירתיות, זיכרון וחשיבה באמצעות צורות במקום מילים. התוכנית יושמה בגנים ובבתי ספר, אך אגם ביטא תסכול עמוק מהיחס בארץ.
"אני מרגיש כישלון מלא. הדברים החשובים שבאמת רציתי לעשות, לא הצלחתי בהם", אמר בראיון. "30 שנה עבדתי על שיטת החינוך החזותית, ולא הצלחתי להעביר את המסר. עשר שנים הקדשתי ליצור את 'אש ומים' למען העיר תל אביב - והפכו את זה לגרוטאה מבישה. הכנסתי את הממד הרביעי לאמנות כתפיסת עולם, אז אומרים שאני מנצל את היהדות לקידום מכירות. בעולם מכנים אותי ליאונרדו דה-וינצ'י של המאה ה-21 - וכאן אומרים שאני עוגה אמריקאית".
אגם הותיר מורשת שלפיה שינוי נקודת המבט הוא עקרון חיים: העולם אינו נראה אותו דבר מכל זווית, ורק תנועה ושינוי עמדה מצד הצופה חושפים תמונה אחרת. עקרון זה, שהנחה את יצירתו האמנותית, ממשיך להשפיע על דורות של אמנים ומחנכים ברחבי העולם.
0 תגובות