ישנם רגעים בפוליטיקה שנחרטים בזיכרון ואינם מרפים. הם הופכים עם השנים ממילים שנאמרו בסערת קמפיין, למצפן רעיוני וקיומי שמגדיר את המערכה כולה. עבורינו, הציבור החרדי, רגע אחד כזה מסרב להישכח. זה קרה בשלהי שנת תשע"ט, בעיצומה של עצרת הבחירות המרכזית של יהדות התורה. על הבמה נעמד אז ח"כ יעקב ליצמן, ובקול רועם, זעק לחלל האוויר שאלה שמהדהדת מאז ועד ימינו אנו: "על מה המאבק הזה היום?!"
השאלה הזו צפה ועולה בראשי בכל יום שבו קם מאבק נוסף בשנים האחרונות בין כוחות הקדושה לאלו המבקשים לבטלה, אבל בסוף השבוע הזה – כשאנחנו ניצבים 39 ימים בלבד לפני פתיחת הקלפיות, ופחות מ-60 שעות לפני כניסתו של יום הכיפורים – היא מקבלת משמעות היסטורית, נוקבת ומטלטלת. המאבק הזה, שהיה נכון ל"היום" דאז, נכון להיום, לכל יום, ואולי במיוחד לעידן הנוכחי.
את ההבדל התהומי בין אז לעכשיו הגדיר במדויק ראש הישיבה הגאון רבי אברהם סאלים, במאמר פוקח עיניים שפורסם בימים אלו במהדורת הבחירות המיוחדת של מגזין 'הדרך'. עד עכשיו, הסביר ראש הישיבה, היינו במצב של "סכנה" – ניסיונות פוליטיים לפגוע, לקצץ, או להצר את צעדיהם של לומדי התורה מתוך מאבק מגזרי כזה או אחר. היום, לעומת זאת, זו כבר לא סכנה רגילה. זו ממש שעת "מלחמה". מלחמת חורמה כוללת שנועדה לעקור את הכל.
המלחמה הזו אינה חדשה, היא מלווה את עם השם מראשית היותו. עוד בתקופת הגאונים, בבואו להגדיר את עצם מהותנו, טבע רב סעדיה גאון בספרו 'אמונות ודעות' את היסוד הנצחי: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". לא שפה, לא טריטוריה ולא כוח גשמי מגדירים אותנו, אלא רק התורה הקדושה. ועל הציר ההיסטורי הזה בדיוק נסובות הבחירות האלו. לא מדובר בוויכוח חולין פוליטי, אלא בדברים שנוגעים בשורש הקיום של היהדות בארץ הקודש. במכתבו המפורסם בעניין הבחירות, הגדיר זאת מרן החזון איש זצ"ל במילים המזוקקות: "לדעתי הרבה גופי תורה וקיום יהדות תלוי בזה".
במשך שנים ניסו שונאי הדת והפרשנים בתקשורת לצמצם את האמירה הזו, לטעון בציניות שהחרדים הולכים לקלפי "רק בשביל תקציבים". אבל מי שמביט בגדולי ישראל בדורנו מבין את האמת הפשוטה: אי אפשר להפריד בין התקציב לרוחניות – שניהם מקשה אחת. המאבק על הפרוטה של עולם התורה הוא הוא המאבק על קיומה של נשמת העם! כשהממסד מקצץ בפת לחמם של האברכים, הוא לא מנהל ויכוח כלכלי; הוא מנסה לייבש את מעיין החיים של התורה.
את האמת הזו ראינו בצורה המוחשית ביותר בשבועות האחרונים. בעיצומו של חודש הרחמים והסליחות, אנו עדים לגדולי ישראל שיוצאים מגדרם ומכתתים את רגליהם במסירות נפש עצומה. ראינו את הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף, כשהוא עובר מעיר לעיר ומכינוס לכינוס ברחבי הארץ כולה, במסע סליחות היסטורי. הצעקה של גדולי הדור היא אחת: היציאה לפעול למען המפלגות החרדיות אינה מערכה על שררה, ג'ובים או כבוד. זוהי חזית להצלת נשמתה של המדינה ויהדותו של העם. גם אלו שבשדות – אותם המונים שרוצים מסורת, שרוצים כשרות, שרוצים שבת וזיקה לבורא עולם.
וכאן נעוץ שורש הפאניקה של "הצד השני" – השמאל והממסד הישן. במשך שבעים שנה הם חיו תחת קונספציה פטרונית. הם בנו על המודל שדוד בן גוריון השתעשע בו – לתת לחרדים לחיות בגטו שלהם, מתוך הנחה דמוגרפית שהזמן יעשה את שלו, והמיעוט הלומד ייעלם או ייטמע בחזון כור ההיתוך החילוני. אלא שהתוכניות שלהם השתבשו לחלוטין. אנחנו כבר לא קטנים. הציבור החרדי הולך וגדל בלי עין הרע, קול התורה מהדהד בכל ערי הארץ, ובמקביל – ההמונים בעם שבשדות כמהים ליהדות ולשורשים.
הממסד הישן, שאוחז עדיין בציפורניו בחלקים גדולים מהגה השלטון, מהתקשורת ובג"ץ, מביט בגרפים האלו ונכנס לטירוף. הם מבינים שהם נמצאים בדקה התשעים. הם מבינים שאם הם לא יילחמו עכשיו בכל הכוח ובכל האכזריות, המדינה הזו כבר לא תהיה חילונית וישראלית כפי שפנטזו, אלא תחזור לשורשיה – לידיים יהודיות, שורשיות ומאמינות. הגענו לצומת ההיסטורי שיקבע איך ייראו הדורות הבאים.
מי שניסח את הפחד הזה בצורה החשופה ביותר הוא אורי קידר, מנכ"ל תנועת "ישראל חופשית" – הגוף שהוביל בעזות מצח סנקציות כלכליות ומשפטיות אכזריות נגד לומדי התורה, וידם עודנה נטויה. השבוע, בתגובה לסרטון שבו הצהיר יו"ר ש"ס אריה דרעי כי בממשלה הבאה תוביל התנועה תוכנית חומש מיוחדת לטובת הציבור החרדי ולומדי התורה, שיתף קידר את הסרטון והוסיף שלוש מילים שהן תמצית הסיפור כולו: "על זה הבחירות".
אז כן, מר קידר, אנחנו מסכימים איתך לחלוטין. על זה בדיוק הבחירות.
בעוד פחות מ-60 שעות, המדינה כולה תעצור. גם השאון הפוליטי ישתתק, וכולנו – מקטון ועד גדול – נעמוד בהיכל ה', באימה וביראה, ביום הקדוש ביותר בשנה. ונזעק מקירות לבנו את המילים הקדושות: "לְמַעַנְךָ אֱלֹקֵינוּ עֲשֵׂה וְלֹא לָנוּ, רְאֵה עֲמִידָתֵנוּ דַּלִּים וְרֵקִים".
נרים את עינינו לשמיים ונצהיר: ריבונו של עולם, למענך! למען כבוד שמך, למען התורה שלך!
אבל כאן מגיעה התביעה הקיומית, הנוקבת והאמיתית מכל אחד מאיתנו: איך יכול אדם לעמוד מול קודש הקודשים ביום הכיפורים, לזעוק בבכי "למענך אלקנו" – כשבשעת מבחן - הוא לא נוקף אצבע למענו? איך אפשר לבקש מהקב"ה שיפעל "למען שמך", כאשר כאן למטה, בשעת המלחמה על כבוד התורה, אותו אדם יודע על חבר אדיש, והוא לא מעורר אותו? מי שמצהיר "למענך" אך מסרב לפעול למענו – הרי שתפילתו, חלילה, רחוקה מן האמת.
39 ימים לפני יום הבחירות תשע"ז, הזעקה של ליצמן מקבלת את התשובה המזוקקת ביותר שלה, דווקא מתוך מחזור התפילה של יום הדין. המאבק היום הוא למענו. על כבוד התורה, על עתיד הדורות, ועל הנצח של עם ישראל.
0 תגובות