השאלה המרכזית העומדת כיום על הפרק חורגת הרבה מעבר ליחסים המורכבים בין ירושלים לאנקרה. מדובר בשאלה יסודית הנוגעת ללקח כואב מה-7 באוקטובר: מתי בדיוק איום שנראה כמבוקר הופך לאיום שכבר אי אפשר לעצור?
ברור שקיים הבדל מהותי בין טורקיה של רג'פ טאיפ ארדואן לבין איראן של משטר האייתולות. אנקרה חברה בנאט"ו, מקיימת קשרים אסטרטגיים עם ארצות הברית, כלכלתה שזורה עמוק במערב והיא פועלת בעיקר כמעצמה ריבונית בעלת אינטרסים אזוריים ברורים. טורקיה אינה איראן.
אולם מכאן נגזרת לעיתים מסקנה מסוכנת: מאחר וארדואן הוא מנהיג רציונלי שניתן לנהל עמו משא ומתן, לכאורה אפשר לקבוע מולו קווים אדומים ולהגיע למעין דו-קיום אסטרטגי בזירה הסורית. דווקא הנחה זו מחייבת בחינה מחודשת.
השאלה אינה האם ארדואן רציונלי
מדינה אינה בונה את ביטחונה על סמך השאלה אם מנהיג זר מעורר אהדה או סלידה. היא בוחנת את מעשיו בפועל, את תפיסת עולמו, את יחסו לכוח ובעיקר את היכולות שהוא צובר לאורך זמן.
בשנים האחרונות הפכה טורקיה למשטר ריכוזי הרבה יותר. ארגונים בינלאומיים העוקבים אחר מצב הדמוקרטיה במדינה מצביעים זה שנים על ריכוז סמכויות בידי הנשיא, פגיעה בעצמאות מוסדות השלטון ולחץ כבד על יריבים פוליטיים, עיתונאים ואמצעי תקשורת.
לפיכך, השאלה אינה רק: האם ניתן לסמוך על ארדואן?
השאלה האמיתית מטרידה הרבה יותר: האם ישראל יכולה להרשות לעצמה שמנהיג המפגין כלפיה במשך שנים עוינות חריפה ועקבית ירכוש בהדרגה עומק אסטרטגי נוסף בזירה הסורית? ביטחון לאומי אינו יכול להיבנות על הנחה שכוונותיו של אדם אחד לא ישתנו למחרת.
מהיכן נובעת העוינות הזאת כלפי ישראל? כאן טמונה אולי אחת השאלות המעניינות ביותר.
בין ישראל לטורקיה אין סכסוך טריטוריאלי כלשהו. ישראל אינה תובעת שטח טורקי, טורקיה אינה גובלת בישראל, ובעבר התקיימו בין שתי המדינות יחסים קרובים ואף שיתוף פעולה ביטחוני משמעותי.
ובכל זאת, בתקופת ארדואן הפכה ההתנגשות עם ישראל למרכיב כמעט קבוע במדיניות הטורקית.
מאז פרוץ המלחמה בעזה החריפה אנקרה עוד יותר את מדיניותה: היא הפסיקה את הסחר עם ישראל, הצטרפה להליך שפתחה דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי לצדק, וארדואן עצמו השתמש שוב ושוב בביטויים ובהאשמות קיצוניות נגד ישראל ומנהיגיה.
אפשר לתמוך בפלסטינים. אפשר להתנגד למדיניותה של ממשלה ישראלית. אפשר לדרוש הקמת מדינה פלסטינית.
אך עוצמת העימות, משכו והשפה שבה משתמש ארדואן מחייבים את ישראל לשאול האם מדובר במחלוקת מדינית בלבד, או בעוינות שהפכה למרכיב עמוק יותר בתפיסת עולמו ובשאיפותיו האזוריות של הנשיא הטורקי.
אפשר להתווכח אם נכון להגדיר זאת כ"שנאה עמוקה" – זו כבר פרשנות. את עצם העוינות המתמשכת קשה הרבה יותר להכחיש.
ה-7 באוקטובר שינה את משמעות המושג "סיכון סביר"
וזו הנקודה המרכזית. במשך שנים התרגלה ישראל לחשוב על חמאס כאיום חמור, אך כזה שניתן להכיל. ההרתעה, המכשול הטכנולוגי, המודיעין והתקיפות התקופתיות היו אמורים לשמור אותו בתוך גבולות מסוימים.
ה-7 באוקטובר ריסק את ההנחה הזאת.
אין הכוונה שטורקיה היא חמאס, שארדואן מתכנן מלחמה בישראל או שאנקרה מתכוונת לתקוף אותה. אין כיום בסיס עובדתי לקביעה כזאת. הלקח שונה לחלוטין.
כאשר תהליך מסוים עלול לייצר בעתיד איום אסטרטגי משמעותי, העובדה שאין היום הוכחה לכוונה לתקוף אינה יכולה לשמש ערובה לביטחון של מחר. ומכאן חשיבותה העצומה של סוריה.
האפשרות שטורקיה תבסס שם נוכחות צבאית, תשתיות, השפעה פוליטית ועומק אסטרטגי אינה עוד שאלה תיאורטית. ישראל כבר הבהירה כי היא רואה בחלק מהמהלכים האפשריים של אנקרה שינוי שעלול לפגוע בחופש הפעולה שלה. אנקרה ודמשק מציגות כמובן תמונה שונה.
אבל בדיוק בנקודה הזאת מדינה אחראית אינה שואלת רק מה טורקיה מתכוונת לעשות היום. היא שואלת מה טורקיה תהיה מסוגלת לעשות בעוד חמש או עשר שנים אם המציאות האזורית תשתנה.
אין להמתין עד שהגידול האסטרטגי הופך לבלתי הפיך
כאן יש להשתמש בזהירות אך גם בבהירות במטפורה של "סרטן אסטרטגי".
הסרטן אינו טורקיה, ובוודאי לא העם הטורקי. מדובר בתהליך שבו נוכחות צבאית של גורם שעשוי להפוך לעוין מתפתחת בהדרגה, עד שהמחיר הצבאי והמדיני של סילוקה נעשה כמעט בלתי אפשרי. ישראל מכירה היטב את המנגנון הזה.
איראן לא בנתה את טבעת האיום שלה ביום אחד. היא צברה במשך שנים שלוחות, טילים, תשתיות, נשק ומוקדי כוח, עד שהצטברות איטית הפכה לאיום אסטרטגי.
טורקיה פועלת באופן שונה לחלוטין ואין להפוך אותה באופן מלאכותי לאיראן נוספת.
אבל דווקא כאן טמונה הבעיה: טורקיה היא מדינה חזקה הרבה יותר, בעלת צבא גדול, תעשייה ביטחונית מתקדמת, כלכלה משמעותית ומעמד בינלאומי שאין להשוותו לזה של שלוחה איראנית.
לכן את השאלה צריך לשאול לפני שנוצרה עובדה מוגמרת, לא אחריה.
ישראל יכולה וצריכה לדבר עם ארדואן. היא יכולה לנהל משא ומתן, לקבוע קווים אדומים ולבנות מנגנוני תיאום שימנעו הידרדרות בלתי רצויה לעימות בין שתי מעצמות אזוריות. אבל יש הבדל תהומי בין הידברות לבין אמון.
אחרי ה-7 באוקטובר ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לבלבל בין השניים. הביטחון הישראלי אינו יכול להיות תלוי בשאלה האם ארדואן ישנה מחר את מדיניותו. הוא צריך להיות בנוי כך שגם אם יעשה זאת, לא יהיו בידיו הכלים להפוך את השינוי הזה לאיום אסטרטגי על ישראל.
אולי זהו אחד הלקחים החשובים ביותר של ה-7 באוקטובר: מול איום שמתפתח לאט, הרגע הנכון להתמודד איתו הוא לעיתים דווקא הרגע שבו עדיין נשמעים הקולות האומרים שמוקדם מדי לדאוג.
0 תגובות