הנחיתה של מטוס ה-Il-80 הרוסי בנמל התעופה של טהראן בלילה שבין שלישי לרביעי, לא היה אירוע שגרתי. המטוס, המכונה "מטוס יום הדין" ומשמש כמרכז פיקוד מעופף במקרה של עימות גרעיני, מסמל את עומק השותפות האסטרטגית שנרקמת בין רוסיה לאיראן. בו-בזמן, בוושינגטון, גובשה חבילת סיוע צבאי לטאיוואן בשווי 20 מיליארד דולר - מהלך שעורר זעם בבייג'ינג והוביל לאזהרות סיניות חריפות מפני פגיעה ביחסים עם ארה"ב.
שני האירועים הללו, המתרחשים בשני קצוות של הגלובוס, קשורים זה בזה בחוטים דקים של אינטרסים, אנרגיה וביטחון לאומי. הם מציירים תמונה של עולם המתחלק מחדש לגושים, שבו איראן מנסה למצוא את מקומה תחת המטרייה של מוסקבה ובייג'ינג, בעוד אלו מנהלות משחק שחמט מורכב ומסוכן מול הממשל האמריקאי.
השותפות האסטרטגית בין איראן, רוסיה וסין, שהתעצמה משמעותית בשנים האחרונות על רקע המלחמה באוקראינה והתחדדות העימות הגושי מול ארצות הברית, הגיעה לצומת דרכים קריטי במהלך מלחמת 12 הימים (מערכת "עם כלביא"). האירועים האחרונים חשפו פערים עמוקים בין ההצהרות החגיגיות על "סדר עולמי חדש" לבין המציאות המבצעית בשטח, והותירו את מקבלי ההחלטות בטהראן עם תחושת אכזבה ניכרת.
עם שוך הקרבות, החלה להישמע באיראן ביקורת חריפה, בעיקר מצד חוגים פרגמטיים במערכת הפוליטית. הטענה המרכזית הופנתה כלפי הקרמלין, ובמידה מתונה יותר כלפי בייג'ינג: כיצד ייתכן ששתי המעצמות, המפיקות תועלת רבה מההתקרבות לאיראן, הסתפקו בגינויים רפים לתקיפות הישראליות והאמריקאיות ונמנעו מלהעניק סיוע צבאי או מדיני אקטיבי בזמן אמת? ביקורת זו מקבלת משנה תוקף לנוכח הסיוע הצבאי הנרחב שאיראן העניקה לרוסיה מאז פלישתה לאוקראינה לפני כארבע שנים – סיוע שכלל אלפי כטב"מים ותמיכה לוגיסטית קריטית.
כפי שפורסם לראשונה במחקר המעמיק של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), הביקורת הפנימית באיראן חושפת את הצורך להימנע מפיתוח תלות מוחלטת ברוסיה ובסין במסגרת מדיניות "המבט מזרחה". לטענת אותם חוגים, האירועים האחרונים מוכיחים כי הסתמכות בלעדית על הציר המזרחי עלולה להתגלות כמשענת קנה רצוץ ברגע האמת.
המלכוד האסטרטגי – כשאין אלטרנטיבה למזרח
למרות סימני השאלה, המציאות הגיאופוליטית אינה מותירה להנהגה האיראנית מרחב תמרון רב. בדרג המדיני הבכיר בטהראן קיימת הבנה מפוכחת כי במצב הנוכחי, לרפובליקה האסלאמית אין תחליף מדיני, צבאי או כלכלי למשענת שמספקות לה רוסיה וסין. הבנה זו התחדדה במיוחד לאור הידרדרות היחסים עם מדינות אירופה, המאמצות קו נוקשה יותר ויותר מול פרויקט הגרעין.
האכזבה מהתנהלותה של מוסקבה אולי קיימת, אך היא נדחקת מפני האינטרס ההישרדותי. עדות מוחשית לכך ניתנה אך השבוע, כאשר חרף המתיחות הדיפלומטית, נמשכה זרימת האספקה הצבאית מרוסיה. משלוחי נשק אסטרטגי ומערכות הגנה אווירית מתקדמות הועברו לאיראן, כחלק ממהלך שנועד לעבות את מערך ההגנה של המשטר מפני תקיפות אוויריות. עבור טהראן, מדובר בציוד קריטי שבלעדיו יכולת ההרתעה שלה מול טכנולוגיות התקיפה המערביות עלולה לקרוס.
הדינמיקה של "מועדון המנודים"
מהצד השני של המשוואה, גם למוסקבה יש אינטרס עליון בשימור הקשרים עם טהראן. בראיית הקרמלין, איראן היא רכיב חיוני בתוך השותפות האנטי-מערבית הכוללת גם את סין וצפון קוריאה. בעידן של סנקציות בינלאומיות חסרות תקדים, איראן הפכה לשותפה אסטרטגית המסייעת בעקיפת מגבלות כלכליות ובאספקת יכולות טכנולוגיות צבאיות.
התלות ההדדית הזו באה לידי ביטוי מובהק במישור הכלכלי, שם סין משחקת תפקיד של "צינור החמצן" הראשי. למרות הלחץ האמריקאי, סין ממשיכה להיות היבואנית המרכזית של הנפט האיראני. כפי שעולה מנתוני המעקב הכלכליים של INSS, ההכנסות ממכירת הנפט לבייג'ינג הן אלו שמאפשרות למשטר בטהראן לממן את פעילותו ואת שלוחותיו ברחבי המזרח התיכון.
בעוד המתח המדיני גובר, הזירה הימית הופכת למוקד של הפגנת שרירים רב-לאומית. בתוך כך, עוזרו הקרוב של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, הודיע כי רוסיה, סין ואיראן שיגרו כלי שיט להשתתפות בתרגיל ימי משותף ורחב היקף במצרי הורמוז. על פי דיווחים רשמיים, ספינות מלחמה של שלוש המדינות כבר הגיעו לנקודות הריכוז באזור, מהלך המאותת על עליית מדרגה בתיאום המבצעי של הציר האנטי-מערבי.
סוכנות הידיעות האיראנית "תסנים", המזוהה עם משמרות המהפכה, הגדירה את מטרת התרגיל כ"חיזוק ביטחון הסחר הימי העולמי". אולם, המציאות בשטח מציירת תמונה מורכבת יותר: במקביל להגעת הכוחות הבינלאומיים, חסמו משמרות המהפכה חלקים מהמצרים למשך מספר שעות, תחת הנימוק הרשמי של "שמירה על כללי בטיחות וניווט".
מצרי הורמוז אינם רק נקודה גיאוגרפית; הם מהווים את עורק החיים של הכלכלה העולמית, כשדרכם עוברת כחמישית מאספקת הנפט הגלובלית. כל שיבוש בתנועת המיכליות, ולו הזמני ביותר, משגר גלי הדף מיידיים לשווקי האנרגיה ולבורסות העולם. עבור רוסיה וסין, הנוכחות המשותפת במצרים היא אינטרס אסטרטגי עליון: הבטחת חופש הפעולה של בעלת בריתן, תוך איתות לוושינגטון כי השליטה בנתיבי השיט הקריטיים אינה נמצאת עוד בלעדית בידי המערב.
המשחק הכפול של פוטין – ציר טהרן מול ערוץ ירושלים
בתוך המערכת הסבוכה הזו, בולט "המשחק הכפול" של ולדימיר פוטין. בעוד מוסקבה מעמיקה את הברית הצבאית עם איראן, פוטין מקפיד לשמר ערוץ תקשורת ישיר עם ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. זהו ניהול סיכונים מתוחכם: רוסיה זקוקה לאיראן כמשקל נגד לארה"ב, אך אינה מעוניינת בערעור מוחלט שיגרור אותה לעימות חזיתי עם ישראל, מה שעלול לפגוע בנכסיה בסוריה.
הדינמיקה הזו יוצרת עבור איראן מקור תמידי לחשדנות. בטהראן חוששים כי ביום פקודה, האינטרס הרוסי בשימור התיאום הביטחוני עם ישראל יגבר על המחויבות לביטחונה של הרפובליקה האסלאמית.
המעצמה השקטה – למה סין מהססת לספק נשק?
סין, מצדה, נוקטת בעמדה ניטרלית וזהירה המעוררת מורת רוח בטהראן. בייג'ינג רואה ביציבות המזרח התיכון אינטרס כלכלי ראשון במעלה. התערבות צבאית פעילה עלולה לסכן את נתיבי הסחר שלה ולגרור סנקציות מערביות שיפגעו בכלכלתה.
ההיבט המרתק ביותר בזהירות הסינית נוגע לאספקת מערכות נשק מתקדמות. בניגוד לרוסיה, סין נמנעת בשלב זה מהעברת מערכות הגנה אווירית לאיראן. הסיבה לכך היא טכנולוגית-מבצעית: בייג'ינג חוששת לחשוף את ביצועי מערכות הנשק שלה למבחן אמת מול הטכנולוגיה האמריקאית והישראלית. כישלון של מערכת סינית ביירוט מטוס קרב מערבי יהיה מכה אנושה ליוקרה הצבאית ולפוטנציאל הייצוא הביטחוני שלה.
משחקי כוח בזירת המעצמות
בעוד המזרח התיכון עוקב בדריכות אחר התמרונים הימיים במצרי הורמוז, הדרמה האמיתית שמשפיעה על מרחב התמרון של טהרן מתרחשת בציר שבין וושינגטון לבייג'ינג.
המתיחות בין שתי המעצמות הגיעה לשיא חדש סביב סוגיית טייוואן, מהלך המשליך ישירות על נכונותה של סין להסתכן בעימות חזיתי מול המערב למען האינטרס האיראני.
על פי דיווח נרחב ב"פייננשל טיימס", הממשל האמריקאי מגבש חבילת נשק חסרת תקדים עבור טאיוואן, ששוויה נאמד בכ-20 מיליארד דולר. החבילה כוללת מערכות הגנה אווירית מתקדמות מסוג NASAMS וסוללות טילי פטריוט, ומתווספת לעסקת ענק קודמת בשווי 11.1 מיליארד דולר שנחשפה בדצמבר האחרון. צעדים אלו, הנובעים ממחויבותה של ארה"ב על פי חוק ה-"Taiwan Relations Act", נועדו להבטיח את יכולת ההגנה העצמית של האי מול שאיפות הסיפוח של סין.
אזהרות בייג'ינג והדילמה של טראמפ
התגובה הסינית לא איחרה לבוא. כפי שדווח בסוכנות הידיעות רויטרס, הנשיא שי ג’ינפינג העלה את הסוגיה בשיחת טלפון ישירה עם הנשיא דונלד טראמפ, והדגיש כי על ארה"ב "לנהוג בזהירות" בנושא טאיוואן. מקורות סיניים אף העבירו מסרים חריפים לפיהם אישור עסקת הנשק עלול לטרפד את ביקורו המתוכנן של טראמפ בסין בחודש אפריל הקרוב. משרד ההגנה בבייג'ינג הזהיר כי החימוש האמריקאי מפר את עקרון "סין אחת" ועלול להאיץ את הסיכון לפרוץ עימות צבאי במצר טאיוואן.
במקביל, סוכנות הידיעות הטורקית "אנדולו" מדווחת כי מאז דצמבר 2025 מובילה סין קו תוקפני נגד מה שהיא מכנה "פגיעה בריבונותה" באמצעות משלוחי הנשק האמריקאיים. בוושינגטון, מנגד, גובר התסכול לאו דווקא מהאיומים הסיניים, אלא מעיכובים פנימיים בטאיפיי: מפלגות האופוזיציה בטאיוואן בולמות תקציב ביטחון מיוחד של 40 מיליארד דולר המיועד לרכישת המערכות. הסנאטורים ג’ים ריש וג’ין שאהין הביעו אכזבה מהעיכוב וקראו למנהיגות בטאיוואן לפעול באחריות.
ההשלכה על איראן: סין "יושבת על הגדר"
הנתונים הללו שופכים אור על התנהלותה הזהירה של סין מול איראן. עבור בייג'ינג, המאבק על טאיוואן והיחסים עם ממשל טראמפ הם סדר עדיפות עליון. כל עוד ארה"ב מציבה "משקל נגד" צבאי וכלכלי כה עוצמתי במזרח הרחוק, סין אינה יכולה להרשות לעצמה להיגרר לעימות במזרח התיכון שיחייב אותה לבחור צד באופן מוחלט.
הניטרליות הסינית בסבב הלחימה האחרון של איראן, כפי שניתחנו בפרקים הקודמים, נובעת מהבנה פשוטה: בייג'ינג לא תסכן את הסטטוס-קוו מול וושינגטון או את הצלחת הפסגה המדינית באפריל עבור טהרן.
ובשורה התחתונה: מדינת ישראל ניצבת מול ציר שנראה מאיים על הנייר, אך מבט מעמיק מגלה ברית המבוססת על אינטרסים קרים וחשדנות הדדית עמוקה. כפי שעולה מהניתוח המקצועי של המציאות הגיאופוליטית ב-2026, הברית המשולשת נמצאת תחת מבחן מתמיד שבו איראן היא הצד שנדרש להקיז דם לבדו בחזית.
0 תגובות