כבר שנים רבות שמקצוע העיתונאי סובל מרצח אופי בלתי פוסק. המניעים לכך ברורים: הכול הפך להיות כאן מגמתי, עולם שלם של אינטרסים נברא כמעט יש מאין, והאמת נעדרת. בפרט בכל מה שקשור לדיווח האמת, לפרסום המציאות ולאובייקטיביות. לא לחינם השם שהכי דבק בעיתונאי בימינו הוא כינוי הגנאי "שופר". כלומר, מאחורי כל עיתונאי-שופר עומד פוליטיקאי בעל אינטרסים, ומשמיע את קולו דרך פיו של אותו איש תקשורת.
בערב ראש השנה הזה, כשהקולות הסוערים מנסים לטלטל את הבית שלנו, הגיע הזמן להרים את השופר הזה אל השפתיים ולהגדיר מחדש את חוקי המשחק. אנחנו, העיתונאים החרדים, מואשמים השכם והערב ב"שופריזם". מטיחים בנו שאנחנו משרתים נרטיב, שאנחנו מגוננים על המערכות שלנו, שאנחנו לא "אובייקטיביים". אז הנה התשובה שלנו לשנה החדשה, בלי למצמץ ובלי להתנצל: אנחנו אכן שופרות, ואנחנו גאים בזה.
אבל יש הבדל תהומי בין השופר שלנו לשופרות שלהם.
בלוף האובייקטיביות: כשאולפני הימין והשמאל הורידו את המסכות
בשנים האחרונות, הבלוף הגדול של התקשורת החילונית התפוצץ לכולם בפנים. מי שעוד האמין בסיפורים על "עיתונות אובייקטיבית" ו"כלבי שמירה של הדמוקרטיה", קיבל בעשור האחרון שיעור מאלף בדעת קהל משוחדת. המסכות הוסרו לחלוטין. היום כולם רואים, בגלוי ובלי בושה, שבאמת באמת כולם שופרות.
פתחת ערוץ אחד? קיבלת שופרות של השמאל שמדבררים דפי מסרים של פוליטיקאים, משרתים אג'נדה של מחאה כזו או אחרת, ומעוותים את המציאות כדי להפיל ממשלה נבחרת. עברת לערוץ אחר? קיבלת שופרות של הימין שמדבררים את לשכת ראש הממשלה, משרתים את הצרכים הפוליטיים של הקואליציה, ומצדיקים כל מהלך בעיניים עצומות. התקשורת הכללית הפכה לשדה קרב מפלגתי מובהק שבו אין מקום לעובדות, אלא רק למי משרת את מי. כולם, ללא יוצא מן הכלל, תעמולנים בשירות הבוסים הפוליטיים שלהם.
אלא שבזמן שהם משחקים באובייקטיביות מזויפת וממשיכים להטיף מוסר מעל הדוכן, אצלנו הסיפור שונה בתכלית.
בין "קודם חרדי" לבין פגיעה במדינה בשם האג'נדה
ההבדל התהומי בינינו לבין העיתונות החילונית – בין ימין ובין שמאל – מתחיל בשאלה פשוטה של זהות מול פוזה. עבור העיתונאי החילוני, הקריירה היא חזות הכול. חמור מכך: ראינו לא פעם ולא פעמיים כיצד עיתונאים בכירים, בשם אג'נדה פוליטית צרה ובשם הרצון לקדם את מקצוע העיתונות, היו מוכנים לפגוע באינטרסים הביטחוניים של המדינה. הם יהדהדו חומרים רגישים, יחלישו את רוח העם בשעת מלחמה, ירוצו לפרסם "סקופים" שמשרתים את אויבינו וישמיצו את המדינה בעולם – והכול תחת מעטה חסין של "חופש הביטוי". אצלם, הקריירה קודמת לכול, גם למחיר הדמים שהציבור משלם.
עבורנו, הנוסחה הפוכה לחלוטין וישרה לחלוטין: אנחנו קודם כל יהודים חרדים, ורק אחר כך עיתונאים. המקלדת שלנו אינה כלי לביטוי עצמי מנותק, להחרבת הבית או לטובתו של פוליטיקאי כזה או אחר. אנחנו מחויבים לחוקי נצח – לתורה, להלכה, לדעת תורה ולשמירה על עולם התורה והציבור החרדי. שופר אינו מייצר צלילים מעצמו; הוא משמיע את הקול הפנימי והשורשי ביותר. אנחנו לא משרתים אינטרס פוליטי חולף, אלא נרטיב קיומי ונצחי.
שופר כפוף: שלוחי ציבור, לא שופטים של הציבור
בעינינו, התואר "עיתונאי" הוא בסך הכול שם מושאל. ההגדרה האמיתית שלנו, זו שמזיזה את אצבעותינו מעל המקלדת בכל יום מחדש, היא "שלוחי ציבור".
הכישרון לאחוז בעט לא מעניק לנו שום פריבילגיה להתנשא, לחלק ציונים או להטיף מוסר. לתקן שולחנו, לא לקלקל; לחבר ולהרגיע, לא לזרוע תבהלה; ולהציע לקוראינו תוכן מרתק, עשיר ונוקב – אך כזה שנותר נקי ועל טהרת הקודש. איננו בעלי הבית של סדר היום הציבורי, אלא משרתיו.
מתוך אותה חרדת קודש של שליחי ציבור, אנחנו מדקדקים בכל מילה, נזהרים בכבודם של ישראל, ומקפידים לעלות על נס את עמלם הסיזיפי של נציגי הציבור – בכנסת, ברשויות המקומיות ובמוסדות – הניצבים בחזית המערכה למעננו. אנחנו יודעים לזהות את גבולות הגזרה, מסרבים בעקביות לחקות את תרבות העריפה. אנחנו זוכרים היטב מאין באנו – כחלק בלתי נפרד מציבור הנאבק על קיומו הרוחני והפיזי – ובעיקר לאן אנו שבים בבוא יום הדין.
"ציפהו זהב במקום הנחת פה – פסול"
אך דווקא מתוך הגאווה הזו בייעודנו כשלוחי ציבור, עלינו לפתוח בסעיף החשוב ביותר, בנפש המקצוע, ובפרט באתר חדשות חרדי שרוצה לשאת את קולו של הציבור בצדק. המשנה במסכת ראש השנה קובעת: "ציפהו זהב במקום הנחת פה – פסול". זהו אולי הסעיף שבו היינו צריכים לפתוח כל קורס תקשורת, וכל יום עבודה במערכת.
עיתונאי יקר, תתרחק מכל מה שמריח ממנו כסף, טובות הנאה ודמי "לא יחרץ". כסף מתחת לשולחן, "סגירות" עם יחצ"נים, חנופה לבעלי הון או קידום אינטרסים של עסקנים תמורת אתנן – סופם להתגלות ברגע שמישהו יחליט להפוך את השולחן. שמור על המקצוע בניקיון כפיים מוחלט. כסף בא וכסף הולך, והוא ייקח אותך איתו לתהום. ברגע שפיו של השופר מצופה בזהב של שוחד ואינטרסים אישיים, הקול שלו הופך לפסול. אתה עיתונאי ושליח ציבור, לא שכיר חרב של אף פוליטיקאי או אוליגרך, ולא בשביל זה משלמים לך משכורת.
"כל השופרות כשרין חוץ משל פרה, מפני שהוא קרן"
נקודה שנייה שחובה עלינו לזכור בערב יום הדין: "כל השופרות כשרין חוץ משל פרה, מפני שהוא קרן". ההלכה מפרידה באופן חד בין שופר לבין קרן, ואנחנו חייבים להפריד בין עיתונות אמיתית לבין מה שרק נראה כמוה.
אל תבלבל בין שנינות וחוכמה לבין ציניות, זחיחות ו"פוזה". תעמולנים זולים, מחרחרי ריב ומפריחי סיסמאות יש בשפע בכל אולפן חילוני – בימין ובשמאל. הם מציגים עצמם כ"קרני ראם", נוגחים לכל עבר, מתנשאים וזורעים הרס. אבל לא כל קרן היא שופר מהודר. שופר צריך שיהיה כפוף; הוא צריך להרעיד את הלב, הוא צריך לזעזע מתוך אחריות, ענווה וכאב, לא מתוך יוהרה של מטיפי מוסר. עיתונאי חרדי שמחקה את הזחיחות והארס של האולפנים החילוניים, הופך את השופר שלו ל"קרן של פרה" – כלי שמזכיר חטאים וקטגוריה, במקום לעורר רחמים ולשרת את הכלל.
בימים אלו, כשקול השופר האמיתי עומד להישמע בבתי הכנסת, אנחנו עושים חשבון נפש למקלדת שלנו. לא נבקש תעודות הכשר מהברנז'ה התל-אביבית ולא נתרפס בפניהם. נמשיך להיות השופר המריע מול עוולות, המזהיר מפני סכנות, והמבשר בגאווה על עוצמתו של עולם התורה – שופר נקי, ישר, נטול ציפויים זרים, כפוף בענווה לצורכי הציבור, ונאמן אך ורק לבורא עולם ולחכמי התורה.
כתיבה וחתימה טובה, ושנה של אמת ושלום.
0 תגובות