בכל שנה רגילה, כשאנו פותחים את מחזורי ראש השנה, המילים המלוות את התפילה הן "יוֹם תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ". אך השנה, כשהיום הראשון חל בשבת, ההלכה מורה לנו לשנות את הנוסח ולומר: "זִכְרוֹן תְּרוּעָה". השופר הגשמי שובת, ובמקומו ניצבים הזיכרון והכוונה הפנימית.
המעבר הדק הזה, שבין קולניות חיצונית לבין עומק פנימי, נושא בחובו גם מצפן ציבורי לשנה שחלפה. הוא מעניק מענה לשאלה שריחפה לא פעם בחלל האוויר: מדוע המפלגות החרדיות ונציגיהן לא "שברו את הכלים"? מדוע לא הציפו את הרחובות בפשקווילים לוהטים ובעצרות זעם מול גזירת הגיוס?
עולם התקשורת והפוליטיקה המודרני הורגל למדוד פעילות ב"תרועות". התרגלנו למדוד הצלחה לפי עוצמת הדציבלים: כותרות מתלהמות, סיסמאות קרב, ופשקווילים המשורבטים בזעם בכיכרות. נדמה לעיתים שמי שאינו מרעיש – אינו קיים.
והנה מגיע המהפך המחשבתי של "זִכְרוֹן תְּרוּעָה". השבת משתיקה את קול השופר ומלמדת אותנו שיעור הפוך בתכלית: העוצמה האמיתית אינה נמדדת ברעש, אלא במה שמתחולל כשהרעש משתתק.
עבור נציגי הציבור החרדי, השליחות הציבורית מעולם לא הייתה רדיפה אחרי מחיאות כפיים רגעיות ברחוב. פשקוויל ברחוב או ויכוח באולפן עשויים אמנם להשביע את יצר הסערה של השעה, אך הם אינם מצילים אף לא לומד תורה אחד. כוחם האמיתי של נציגינו טמון ב"זיכרון" – באחריות השקטה, המיושבת והעקבית לשמירת עולם התורה.
"גזירת רבה" – הסכנה של רשות הרבים
מדוע בעצם גזרו חז"ל שלא לתקוע בשופר כשראש השנה חל בשבת? הגמרא במסכת ראש השנה מעמידה יסוד מופלא: "הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא ייטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים".
מצוות עשה דאורייתא, מהנשגבות והחיוניות ביותר לקיומו של העולם ביום הדין, נדחית כולה הצידה. ומדוע? לא בגלל סכנה קיומית, אלא בגלל חשש דק וספציפי – שמא יהודי אחד, אי שם בקצה, יטעה בשגגה, יטלטל את השופר ברשות הרבים ויעבור עבירה.
היסוד העמוק הזה הוא המפתח להבנת ההתנהלות הציבורית של נציגינו בשנה החולפה. ברחוב החרדי עלתה לא פעם הדרישה להשמיע 'תרועה': לצאת למחאות ענק, למלא את הרחובות בפשקווילים, ולהתלהם באולפנים מול המסיתים. לכאורה, יש בכך ערך – לתת מענה לתסכול של הציבור, לחזק את רוחם של לומדי התורה ולהפגין עוצמה מול המקטרגים.
אך כאן בדיוק נכנסה לתוקפה האחריות המנהיגותית בסגנון 'גזירת רבה'. גדולי הדור ושלוחיהם הבינו כי הצעדים הקולניים האלה, למרות הערך המיידי שבהם, טומנים בחובם סכנת 'טלטול' ברשות הרבים התקשורתית. פשקוויל אחד או כותרת מתלהמת אחת באולפן עלולים היו להבעיר תגובת שרשרת קשה, להחריף את הגזירות הכלכליות ולגרום לנזק נוסף ללומדי התורה עצמם.
כדי לא לסכן את הכלל ואת הפרט – הם בחרו במודע לוותר על ה'רעש' התקשורתי, ולתעל את כל כוחם אל המקום שבו מנצחים באמת: העבודה השקטה והממוקדת בתוך החדרים הסגורים.
הבחירה שלא לצעוק ברשות הרבים אינה מעידה על חולשה או על שתיקה של אדישות – אדרבה, זוהי שתיקה של עוצמה, ביטחון ועשייה.
לא, הנציגים לא נשלחו לאסוף לייקים
השנה החולפה הוכיחה זאת הלכה למעשה: במקום לכלות את הכוחות בקרבות רחוב עקרים, כל המשאבים והתבונה הופנו לביצור הישיבות והכוללים. ראינו את ההתגייסות המופלאה של גדולי הדור, את הקמת קרנות הענק והעמדת המשענת הכלכלית האיתנה ללומדי התורה, ואת הפעילות הפרלמנטרית המדויקת שנעשתה מאחורי הקלעים כדי להדוף גזירות ולשמור על פך השמן הטהור.
בזמן שהרחוב געש ותבע כותרות, נדרשו הנציגים לשבת שעות על גבי שעות בחדרים סגורים, הרחק מאור הזרקורים. נציגים שהעבירו ימים כלילות, כמעט עברו לגור בתוך המשרדים והוועדות, וניהלו מלחמה עיקשת על כל סעיף ועל כל פסיק. הם ישבו מול משפטנים קשוחים ופקידי אוצר אדישים, לא כדי לקושש לייקים, אלא כדי להביא הישגים אמיתיים: פעם אחת לעולם התורה והישיבות הגדול, ופעם שנייה לאזרח הקטן, לאברך, למשפחה החרדית.
נכון, בחזית המורכבת של חוק הגיוס וגרורותיו המשפטיות הרבות, המערכה נתקלה בחומות בצורות ובהתנגדות חסרת תקדים, וההצלחה המלאה שם טרם הושגה למרות העבודה המאומצת. אך דווקא על הרקע הזה בולטים ההישגים שהם כן הצליחו לחלץ מתוך השיניים של המערכת.
וגם במקומות שבהם המאבק נגדם היה בסדרי גודל חסרי תקדים והתוצאה הסופית נותרה חסרה, הם לא הרפו – הם ניסו מפה ומשם, הפכו כל אבן, נלחמו מתוך החדרים הסגורים, והוכיחו מהי מסירות של שלוחא דרבנן.
הפוליטיקה היומיומית והתקשורת הכללית חיות על חיכוך, ליבוי יצרים ורעש של "תרועה". אולם השבת של ראש השנה קוראת לנו לעלות קומה.
בשלושת הימים הקרובים, כאשר נשב כולנו – נציגים, עסקנים, אברכים ובני ישיבות – אלו לצד אלו בבתי המדרש ובסעודות החג, נשיל מעלינו את מעטפת האקטואליה והכותרות של השנה החולפת. מתוך הדממה המרוממת של "זִכְרוֹן תְּרוּעָה", נזכור שאנו שותפים לאותו ספר חיים ולאותה מטרה עליונה: "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם".
יהי רצון שנזכה כולנו להיכתב ולהיחתם בספרם של צדיקים גמורים – לשנה טובה ומבורכת.
0 תגובות