לא מדובר באגדה עתיקה. מדובר באזהרה שנפסקה להלכה. מקומו בתפר שבין האור לצל. אנחנו נמצאים בעיצומם של הימים האלה ממש עכשיו, לקראת צום תשעה באב תשפ"ו. ו"קטב מרירי", המזיק המזוהה איתם יותר מכל, אינו דמות שהומצאה בסיפורי עם.
מן התורה אל הגמרא: השם ושני הקטבים
האזכור הראשון נמצא בשירת האזינו, בתוך הפורענויות של הסתר הפנים: "מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי, וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר" (דברים ל"ב, כ"ד). בפשט, "קטב" הוא חורבן וכוח ממית, כמו "אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל" בהושע (י"ג, י"ד), ו"מרירי" קשור למרירות ולארס. הפרשנים נחלקו כבר כאן. הרמב"ן בפירושו לאיוב ראה בקטב מרירי "אויר הדבר", אוויר של מגפה. רש"י פירש באיוב (ג', ה'): "שדים המושלים בצהרים, כמו קטב מרירי". שתי הקריאות חיות זו לצד זו עד היום.
את שעת הפעילות קבע הפסוק בתהילים צ"א, "שיר של פגעים" הנאמר כסגולת שמירה: "מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ, מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם". דבר פועל באפלה, קטב פועל בצהריים. בניגוד לדימוי הרווח של מזיקים הפועלים בחשכה, הקטב שייך דווקא לשעה שבה השמש במלוא עוצמתה. והגמרא במסכת פסחים (דף קי"א עמוד ב) חושפת פרט שרוב הציבור אינו מכיר: לא מדובר במזיק אחד אלא בשניים. "תרי קטבי הוו", אחד לפני חצות היום ואחד לאחריו. הראשון, קטב מרירי, נראה בתוך כד של כותח (מאכל חלב בבלי) ובחישה מסתובבת בו. השני, "קטב ישוד צהריים", נראה בקרן של עז וכנפיים סובבות בו. אבל דבר אחד עולה ממנו ברור: לכל קטב זמן ומראה משלו.
כל רודפיה השיגוה בין המצרים
את התיאור המצמרר ביותר מוסר המדרש. באיכה רבה (פרשה א') נדרש הפסוק "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" כהגדרת תקופה: "בימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, שבהם קטב מרירי מצוי". חז"ל עצמם קשרו בין המזיק לימי האבל על החורבן. وبמדרש תהילים (שוחר טוב, מזמור צ"א) מוסר רבי הונא בשם רבי יוסי: "קטב מרירי עשוי כמין קליפין קליפין, שערות שערות, עינים עינים, ובעין אחת הוא רואה, ועינו לתוך לבו, ואינו שולט לא בצל ולא בחמה אלא בין חמה לצל, ומתגלגל ככדור, ושולט מארבע שעות ועד תשע, ושולט משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, וכל מי שרואה אותו נופל על פניו ומת". ובאיכה רבה מובא מעשה בחסיד שראה אותו, נפל ומת.
בקריאה נפשית, העין הקבועה בלב היא דימוי למבט שנשלט בידי הפצע והמרירות: אדם שרואה את המציאות דרך הכעס שבליבו. זו אינה פרשנותו המפורשת של המדרש, אבל היא מקבלת משמעות מיוחדת על רקע שנאת החינם שקדמה לחורבן, החטא שבו אדם מפסיק לראות את חברו. וגם מקום הילוכו מדבר: לא בחמה ולא בצל, אלא בתחום הביניים.
והרי זה שמה של התקופה כולה, בין המצרים. ימים של שגרת קיץ מצד אחד ותודעת אבל מעמיקה מצד שני. וכל הורה מכיר את זה מקרוב דווקא עכשיו: אמצע החופש הגדול, הימים ארוכים, החום כבד, הבית מלא, הסבלנות מתקצרת. שעות הצהריים האלה, שאינן בוקר ואינן ערב, הן בדיוק הזמן שבו הכי קל להתפרץ. הסכנה אינה נמצאת בחושך. היא דווקא באמצע, באזור האפור.
מן המדרש אל השולחן ערוך
רבי אלעזר מוורמס, בעל ספר הרוקח, מביא כבר לפני כשמונה מאות שנה את האזהרה שלא להכות תלמידים בימים אלו. רבי יצחק אייזיק מטירנא כותב אחריו בספר המנהגים: "אין להכות אפילו הרב לתלמידו, אפילו ברצועה, לפי שבהן קטב מרירי שולט".
הדברים הובאו גם בשיבולי הלקט ובהגהות מיימוניות, ומשם הגיעו אל שולחנו של מרן. וכך פסק מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (אורח חיים תקנ"א, י"ח): "צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד תשעה באב שלא לילך יחידי מארבע שעות עד תשע שעות, משום שבהם קטב מרירי שולט; ולא יכו התלמידים בימים ההם". להלכה נפסקו אפוא שני דברים: שלא ללכת יחידי בשעות המועדות, ושלא להכות תלמידים.
מהן השעות המועדות?
השעות האמורות הן שעות זמניות, המשתנות לפי התאריך והמקום, והמשנה ברורה (ס"ק ק"ב) מבאר שהזהירות היא מסוף השעה הרביעית ועד סוף השעה התשיעית. בימי הקיץ בארץ ישראל מדובר בקירוב בשעות שבין אחת עשרה בבוקר לארבע אחר הצהריים בערך. והיכן? ערוך השולחן (שם) הגביל את חשש ההליכה בעיקר לדרך שמחוץ לעיר, ולא לרחוב עירוני הומה אדם. המשנה ברורה הוסיף בשם האליה רבה: "וכן יזהרו בימים אלו שלא לילך בין חמה לצל". ובאחד משיעוריו הזהיר על כך גם מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל בלשונו הציורית: "בימים האלה לא ילך אדם בין השמש לצל", כלומר באזור שבין החמה לצל, "שם שולט קטב מרירי".
והאיסור להכות תלמידים? המקור אינו מתיר חלילה הכאה בשאר ימות השנה. הוא עוסק במציאות החינוכית של פעם, והמסר החינוכי לימינו רחב אף יותר: בימים אלו מתרחקים מכעס, מאלימות ומתגובות אימפולסיביות. ובוודאי שאין להפוך את קטב לכלי להפחדת ילדים. על מכה קטנה, "קטב מררי" יתן כוח יותר חזק.
מה באמת נמצא בכתבי האר"י
בשער הכוונות (עניין בין המצרים), שסידר רבי שמואל ויטאל מכתבי אביו מהרח"ו, נמסר בשם האר"י: "ענין בין המצרים, והם כ"א ימים שבין י"ז לתמוז עד תשעה באב, מנהג טוב וכשר הוא מאד לכל בעל נפש לשבת באבלות אחר חצי היום בכל אלו הימים, ולבכות בכיה ממש על חורבן הבית. וטעם היות זה אחר חצות היום הוא, כי אז הוא התעוררות הדינים, בסוד כי ינטו צללי ערב, אשר לסבה זו נשרף ההיכל אחר חצי היום".
ובפרי עץ חיים (שער הברכות, פרק ז') נזכר המזיק בשמו: "הנה בין המצרים, להיותה סכנה מאוד, שקטב מרירי שולט בהן, לכן צריך לכוין אלו הכוונות כדי להמתיק הדינין ששולטין באלו הימים, ולא יהיה כח בחיצונים לאחוז עוד בדינים האלו". שני המקורות משלימים זה את זה: המדרש מעניק למזיק דמות מוחשית, וכתבי האר"י מתארים את המציאות הרוחנית שבה החיצונים נאחזים בדינים. "חיצונים" הוא מונח קבלי רחב לכוחות היונקים מן הדין, הפירוד וההסתר, ולאו דווקא יצור האורב במקום מסוים.
מכאן גם דרך ההתמודדות: ההגנה אינה מתחילה במלחמה ישירה במזיק, אלא בהמתקת הדין שממנו החיצונים מקבלים אחיזה. במקום לחפש לחש שיגרש את השד, כתבי האר"י מפנים את האדם אל תיקון שורש הדין, ריבוי רחמים ותפילה. לשם כך נמסרו כוונות מיוחדות לתפילת העמידה בימים אלו, ובני עלייה נוהגים בהן עד היום. לצדן מובאת הקפדה שלא לאכול פרי חדש ולא ללבוש בגד חדש, כדי שלא להתחייב בברכת שהחיינו. הזהירות הזו מופיעה כבר בספר חסידים, ולהלכה יש בה מנהגים שונים.
השעה המסוכנת שהפכה לשעת תיקון
והמנהג הקבלי הזה חדר עד לספר ההלכה הנפוץ ביותר. המשנה ברורה (שם, ס"ק ק"ג) מביא אותו, ואף נוקב בשיעור: "ובכוונת האר"י כתב שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום, ויבכה כמו חצי שעה". כך נכנס מנהג האבלות הקבלי גם אל המשנה ברורה: לא רק זהירות מן הסכנה, אלא הקדשת זמן ממשי לבכי על החורבן. מכאן התפתח בקהילות רבות המנהג לומר תיקון רחל אחר חצות היום בימים אלו, היפוך גמור מכל השנה שבה תיקון חצות שייך ללילה (מלבד ימים שאין בהם תחנון, וכמנהגי הקהילות). רבי חיים פלאג'י הביא את המנהג במועד לכל חי (סימן ט'), והחיד"א כתב בהנהגותיו: "בין המיצרים יזהר מאד במעוט שחוק ובמעוט תענוג, ויאמר תקון חצות בבכיה".
ובפרי עץ חיים (שער תיקון חצות) מבואר העומק: רחל, המייצגת בקבלה את השכינה, צועקת ושואגת על החורבן, והיושב לבכות מצטרף אל בכייתה: "לכן ראוי לאדם לשתף עצמו עמה, לעשות כמעשיה". בעל מגלה עמוקות, רבי נתן נטע שפירא מקרקוב, כתב (ואתחנן, אופן ק"ז) שקטב מרירי היה כוחו של בלעם, ושכ"א ימי בין המצרים נרמזו בבקשתו "קבה לי". בלעם מחפש רגע של זעם, סדק שבו הדין מתגבר, כדי להפכו לקללה. וכנגדו עומדת עבודת ההמתקה: להכניס אל אותה נקודה תפילה, אבלות ואחריות. ויש מספרי החסידות שהפכו את הפסוק כולו: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", מי שרודף אחר קרבת השם יכול להשיגה דווקא בימים הצרים, כשהמסכים נופלים והכאב חשוף.
בין זהירות לחרדה: ההלכה למעשה
השולחן ערוך אינו מצווה לחפש צללים חשודים, אלא קובע שני כללים פשוטים: שלא ללכת יחידי בשעות המועדות, ושלא להכות תלמידים. ערוך השולחן הגביל את חשש ההליכה בעיקר לדרך שמחוץ לעיר, והמסר לימינו רחב אף יותר: להתרחק מכעס, מאלימות ומתגובות אימפולסיביות.
ומי שיושב באבלות לאחר חצות היום, כהדרכת האר"י והמשנה ברורה, ומצטער באמת על חורבן הבית ועל השכינה בגלות, עליו נאמר: "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ", כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה, במהרה בימינו.
0 תגובות