השקט המתוח שהשתרר עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש במערכת "שאגת הארי" אינו מבשר על עידן של שלום, אלא על ארגון מחדש של לוח השחמט המדמם במזרח התיכון.
בעוד ישראל וארצות הברית מסכמות את הישגי המערכה במונחים של נזק פיזי, בטהרן מלקקים את הפצעים מתוך צמרת הנהגה חבולה שעברה טראומה מערכתית חסרת תקדים. אך אסור לנו לטעות: החיה הפצועה הזו לא נסוגה אל תוך המחילות. היא משנה צורה. מודל החשיבה האיראני החדש אינו מתמקד עוד בהתפשטות אזורית זוחלת בלבד, אלא בבניית "חומת מגן" גרעינית שתהפוך כל איום עתידי על הישרדות המשטר למשוואה של השמדה הדדית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
איראן של היום שאחרי המלחמה היא מדינה שגילתה את פגיעותה, ודווקא בשל כך היא נחושה מאי פעם להשיג את "ביטוח החיים" האולטימטיבי שימנע את הפלת השלטון בעתיד.
הרקע למלחמה - ההימור הגדול של ירושלים ווושינגטון
ההחלטה הגורלית לצאת למערכת "שאגת הארי" לפני כ-40 יום לא התקבלה בחלל ריק. ישראל עקבה בדאגה עמוקה אחרי פס ייצור מואץ ומדאיג של טילים בליסטיים וכטב"מים בטהרן. האיראנים, כך התברר, הצליחו לשקם את יכולותיהם בכמויות אדירות – הרבה מעבר להערכות המודיעין המוקדמות, וזאת תוך פחות מעשרה חודשים מאז מלחמת "12 הימים".
ישראל הבינה שאם לא תפעל כעת, היא תתעורר למציאות של "מבול" כטב"מים וטילים מדויקים שישתקו את המדינה.
במקביל לצורך המבצעי, נוצר חלון הזדמנויות פוליטי נדיר.
לפני כשלושה חודשים, גל מהומות חסר תקדים זעזע את איראן והציב איום ישיר על יסודות שלטון האייתוללות. הנשיא דונלד טראמפ וראש הממשלה בנימין נתניהו העריכו בחדרים הסגורים כי "דחיפה חיצונית" עוצמתית, בדמות מהלומה צבאית רחבה, תצית מחדש את אש המחאה ברחובות ותוביל לקריסת המשטר מבפנים.
המטרה הייתה יומרנית: לא רק הסרת האיום הביטחוני המיידי, אלא שינוי פני ההיסטוריה וייצוב סדר עולמי חדש במזרח התיכון, שבו איראן אינה מהווה עוד ציר של רשע ואיום על אינטרסים אמריקאיים ומפרציים.
הונאה בלב טהראן - השבר בציר ההרתעה
הניתוח המעמיק של בכירי המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), האלוף במיל' תמיר הימן והחוקר הבכיר רז צימט, חושף את עומק ההלם והזעזוע בצמרת האיראנית.
בטהראן שוררת כיום תחושת נבגדות עמוקה; הם משוכנעים כי פתיחת המערכה הייתה למעשה מהלך הונאה מבריק ומתואם בין ירושלים לוושינגטון. בזמן שהאיראנים היו בטוחים שהם מתקדמים במסלול המשא ומתן בסוגיית הגרעין ומרוויחים זמן יקר, הם מצאו את עצמם תחת מתקפה צבאית מוחצת שתפסה אותם בלתי מוכנים בעליל.
ההונאה הזו, לדברי הימן וצימט, ערערה עד היסוד את שני עמודי התווך עליהם נשענה ההרתעה האיראנית במשך עשורים: מערך הטילים הבליסטיים ורשת השלוחים ("הפרוקסי") האזורית. איראן גילתה כי "טבעת האש" שבנתה סביב ישראל אינה חסינה, וכי היכולת שלה לאיים בטילים על תל אביב נתקלה בחומת הגנה טכנולוגית שסימנה את קץ עידן האיומים המוחלטים.
תחושת המלכוד הזו היא שמובילה כעת את המשטר למסקנות קיצוניות ומרחיקות לכת באשר לצורך בנשק גרעיני ככלי היחיד שימנע הונאה עתידית.
תחקיר ה'ניו יורק טיימס' - הפרוטוקולים של חדר המצב
שעות ספורות לפני שהאש נדמה, נחשפה הדרמה שהתרחשה מאחורי הקלעים בוושינגטון. תחקיר מפורט של ה'ניו יורק טיימס', המתבסס על הדלפות מחוגו הקרוב של טראמפ, חושף כיצד נתפרה המלחמה המורכבת ביותר של העשור. על פי התחקיר, בביקורו האחרון של נתניהו בבית הלבן, הוצגה לנשיא תוכנית פעולה אגרסיבית בחדר המצב, כשעל גבי המסכים משתתפים מרחוק ראש המוסד דוד ברנע ובכירי צה"ל.
הישראלים הציגו לטראמפ תרחיש של ניצחון כמעט מובטח: השמדת מערך הטילים תוך שבועות, חוסר יכולת איראנית לחסום את נתיבי השיט במצר הורמוז, ופגיעה מזערית בלבד באינטרסים אמריקאיים במפרץ. רמת הביטחון העצמי הייתה כה גבוהה, עד שנתניהו אף הציג לטראמפ את רזא פהלאווי, בנו של השאה הגולה, כמי שעשוי להיות השליט הבא של איראן המשוחררת. התחקיר של ה'ניו יורק טיימס', מצביע על כך שהפנטזיה על שינוי משטר מהיר בתוך שבועות ספורים היא שהניעה את גלגלי המלחמה, גם כשהמציאות בשטח התגלתה כמדממת ומורכבת הרבה יותר מהמצגות בחדר המצב.
אחים או שותפים? הקוד הסודי שמאחורי הברית
מעבר לתוכניות המבצעיות, קיים פער תרבותי ואסטרטגי עמוק בדרך שבה רואים שני המנהיגים את הברית ביניהם. הנשיא טראמפ בחר להשתמש במונחים רגשיים ומשפחתיים, והגדיר את התיאום בין המדינות במודל של "אח גדול ואח קטן". ניסוח זה משקף את התפיסה האמריקאית של היררכיה ברורה שבה המעצמה היא זו שמעניקה את המעטפת המגוננת.
מנגד, ראש הממשלה בנימין נתניהו מקפיד על טרמינולוגיה שונה בתכלית. הוא נוטה להשתמש בביטויים כמו "ידידות עמוקה" ו"הערכה רבה", תוך שהוא נמנע מהגדרות של "אחווה" או "קשירת גורל" משפחתית.
מדובר בבחירה מחושבת של נתניהו לשמר את ישראל כשותפה אסטרטגית עצמאית ולא כגרורה של המעצמה האמריקאית, מה שמאפשר לישראל מרחב תמרון ביטחוני שאינו כבול למחויבות הרגשית שמעורר המושג "אחווה".
המרוץ נגד האינטלקט - האם ניתן לחסל ידע גרעיני?
זהו הפרק המטריד ביותר עבור מערכת הביטחון הישראלית ביום שאחרי המלחמה. כפי שפורסם, בעוד שצנטריפוגות ניתן להפציץ ובטון ניתן להחריב, את הידע שנצבר במוחות האיראניים קשה הרבה יותר למחוק. בעשור האחרון איראן לא קפאה על שמריה; היא צברה ניסיון מבצעי יקר בתכנון ראשי קרב גרעיניים והפעלת צנטריפוגות מתקדמות מסוג IR-6 ו-IR-9.
הימן וצימט מהמכון למחקרי ביטחון לאומי מדגישים כי למרות שישראל הצליחה לסכל מדעני גרעין בכירים ביותר ובכך שיבשה במידה ניכרת את שרשרת הפיקוד המדעית, האקדמיה האיראנית המתקדמת ממשיכה לייצר מדי שנה אלפי מהנדסים ופיזיקאים חרוצים וחדורי מטרה.
איראן היא מדינה עם תשתית אנושית עצומה, והיכולת שלה לשחזר הישגים מדעים ולהשלים את פערי הידע בחלוף הזמן היא עובדה מוגמרת.
עבור המתכנן הישראלי, המשמעות היא שהפתרון הצבאי חייב להיות מלווה בפירוק טוטאלי של התשתיות הפיזיות, שכן ה"מוח" האיראני תמיד ימצא דרך לחזור למעבדה ולשקם את הפרויקט מן ההריסות.
המלכוד הלבנוני - חמש אוגדות בתוך הערפל
בעוד שעיני העולם נשואות לטהרן, החזית הלבנונית נותרה הפצע הכי פתוח ומדמם של המערכה. צה"ל פרס חמש אוגדות בדרום לבנון - במהלך קרקעי רחב היקף שנועד לייצר מציאות ביטחונית חדשה. אולם, חוסר הבהירות והוודאות באשר לביטחונם של תושבי הגליל נמשכת. מדובר במוקש פוליטי עצום עבור הממשלה - הבטחות נתניהו לתפוס רצועת ביטחון בלבנון ולהישאר בה עומדות כעת למבחן מול המחיר המבצעי המצטבר והלחץ הבינלאומי הגובר.
כל נסיגה ללא הישג מדיני מוצק תיתפס ככישלון מהדהד בקרב המפונים בצפון, בעוד ששהייה ממושכת עלולה להפוך את חיילי צה"ל למטרות נייחות בתוך שטח עוין, בדיוק כפי שקרה ברצועת הביטחון ההיסטורית. ללא שינוי רדיקלי במציאות בגבול הצפון, "שאגת הארי" עשויה להתברר רק כפרומו למערכה לבנונית נרחבת שתדרוש משאבים וקורבנות נוספים.
מבחן התוצאה - המטרות שלא הושגו
היציאה למלחמה לוותה בשלוש מטרות-על שהוגדרו בסביבת ראש הממשלה: הפלת המשטר האיראני, חיסול הגרעין וחיסול איום הטילים הבליסטיים. אולם, השורה התחתונה של המערכה הנוכחית היא מפכחת ומדאיגה: המשטר האיראני עדיין עומד על כנו, 440 קילוגרמים של אורניום מועשר עדיין קיימים במחסניו, ותוכנית הטילים פעילה לפחות באופן חלקי.
פרשנים צבאיים, וביניהם עמוס הראל, מדגישים כי קשה מאוד לתרגם עליונות אווירית מוחלטת להכרעה פוליטית בתוך מדינה ענקית כמו איראן. יש מהם המתריעים כי המלחמה רחוקה מלהסתיים, וקיימת אפשרות ממשית כי הלחימה תתחדש עקב קריסה צפויה של הבנות הפסקת האש השבריריות.
משוואת ההכרעה
לנוכח תחושת הנקם הבוערת בטהרן וההבנה שהסכמים ישנים כבר אינם רלוונטיים, ישראל חייבת לגבש מול ארה"ב עמדה נחרצת שבמרכזה שינוי הסטטוס-קוו הגרעיני באופן בלתי הפיך.
בהקשר הזה ראוי לציין את המעורבות המעניינת של פקיסטן בתיווך בין ארה"ב לאיראן ואת העובדה שמדובר במדינה מוסלמית המחזיקה ברשותה נשק גרעיני מבצעי לצורכי הגנה - מה שבהחלט הופך אותה למעצמה שארה"ב רואה בה כתובת ארוכת טווח ליישום אינטרסים
פירוק או השמדה
השורה התחתונה היא אחת: אם המאמץ הדיפלומטי והשיחות המדיניות לא יניבו את התוצאה הנדרשת בטווח הזמן המיידי, על ישראל למצות את המבצע הצבאי עד להשמדת התשתיות הקריטיות של תוכנית הגרעין בכוח.
ההנחה האסטרטגית שמובילה את המערכת כיום היא שמחיר המשך הלחימה כעת, כואב ככל שיהיה, נמוך משמעותית מהמחיר הנורא של השלמה עם איראן גרעינית בעתיד. מלחמת "שאגת הארי" אולי הגיעה להפוגה, אך הקרב על עצם קיומנו נמצא כעת בישורת האחרונה והמסוכנת ביותר שלו.
0 תגובות