באו ימי מרחשוון, והארץ מתרעשת. הרחובות מלאים פלוגות וכרוזות, זה קורא לכאן וזה צועק לשם, וקולמוסי הסופרים שופכים מרה על ראשם של תלמידי חכמים. אומרים להם: מה לכם בצד הדרך, ומה כוחכם כי תשבו על משמרתכם?
ובאותה שעה עצמה, בליל ראש חודש של זמן החורף, הולכים נערים ואנשים ומזוודותיהם הבלויות בידיהם. שומטים את כל שאגת העיר לאחוריהם, עולים במדרגות בית המדרש, פותחים את כרך הגמרא העבה, ופתאום נשתתק הכול. קול התורה עולה, צלול ונקי, כאותו קול שלא נפסק מעולם.
עיניו של הנכרי: תשי"א בכפר חסידים
וילם ואן דה פול לא היה מאוהבי הישיבות ואף לא ממבקשי סודן. צלם עיתונות אירופי מלומד היה, צלם החצר של מלכות הולנדה, שסבב בעולם וראה מלכויות בתפארתן ובחורבנן. לארץ ישראל הגיע בשליחות העולם המערבי, כדי ללכוד בעדשת ה"לייקה" שלו את המיתוס הנולד: "היהודי החדש".
ימים רבים שיטט ואן דה פול בין עמדות הקרב ובין שדות התוגה והגבורה. הוא צילם את הבחורים שזופי הזרועות בקיבוצי הגליל, שעמדו על הטרקטורים ורובה על שכמם; הוא תיעד את קוטפי התפוזים במושבות בשחוק ובשירה, ואת החיילים הצעירים במדי חאקי שבנו בצורים וסללו כבישים מתוך החולות. כל מה שראה שם היה שיר מזמור לחומר, לשרירים, למרד בכל מה שהיה היהודי בגולה: הנה עם שהשליך מעליו את כרכי הספרים והחליפם במעדר ובמגל.
ואז, כשהיה בדרכו מחיפה לגליל, סטה מן הדרך ונכנס בשעריו של כפר חסידים.
שם, בתוך צריף עץ שחוף שהשמש קדחה בגגו והאבק עלה מרצפתו, נפערו עיניו בהשתאות. דיסוננס עמוק וחד הכה בו, עד שכמעט ושכח ללחוץ על ההדק:
כלום לא אמרו לו שהעולם הזה נשרף כולו? כלום לא סיפרו לו שהיהודי הגלותי גז ונעלם מן הארץ?
ומה ראו עיניו? רגליו דרכו על אדמה שאין בה לא טרקטור ולא מדים, אלא רב שמניף אגרופו בהתלהבות של קדושה, וסביבו תלמידים – שרידי תופת שעוד אתמול נמלטו מן הגטאות וממחנות ההשמדה – והם רוכנים על דף גמרא קרוע, עיניהם יוקדות ופניהם זוהרות כאילו עומדים הם במעמד הר סיני.
הוא, שבא מבית נכאים של אירופה החרבה, הכיר את הדמויות הללו; הוא ראה אותן נגררות לקרונות בוורשה ובאמסטרדם. והנה כאן, בלב החולות של ארץ ישראל, בתוך שכרון היצירה של המדינה הצעירה, מוצא הצלם את אותם אנשים עצמם, כשאינם מתרשמים משאון הגבורות שבחוץ. הם לא באו להמציא עם חדש; הם באו להחיות את העם הנצחי.
ואן דה פול כיוון את מצלמתו אל הרב ואל התלמידים המביטים בו בצמאון. באותה פריקה הבין את מה שרבים מן הבונים לא הבינו: המחרשה והנשק אפשר שיגנו על הגוף, אבל מתוך ספסלי העץ השברורים בצריף הזה, שואבת האומה את נשמתה.
וכשיצא משם, נותרו במצלמתו התמונות שיספרו לדורות: בתי כנסת חרבים באירופה – ובית מדרש חי ורועש בכפר חסידים. קול תורה ששום גלות, ושום מהפכה, לא יכלו לו.
עומד לו הצלם הנכרי עם מכשירו המשוכלל, מציץ בין סדקיו של צריף עץ רעוע, ועיניו רואות פלא: בחוץ – בצות הקריות, שנות צנע, דלות ועוני, והמדינה הצעירה מגששת את דרכה בניסיונות ובתהיות.
ובפנים – יושבים שרידי חרב, אפרם עוד מעלה עשן מכבשני אושוויץ ומחורבן ליטא, וסביבם גדולי הדור כהרב אליהו מישקובסקי זצ"ל, שהניחו יד על צווארם של תלמידים ואמרו: נבנה שוב.
בצריפים ההם לא היו מניפות מזגנים ולא כסאות מרופדים; רק ספסלי עץ מהוקצעים ופתיליות נפט. שם נתפר אותו החוט הדק, השביר והקדוש, בין עולם התורה השרוף שעלה מן הכליון ובין שברי האדמה של ארץ ישראל. כל מי שהיה שם ידע: לא בחסד ממלכה הם יושבים ולא בכוח הסכמים כתובים, אלא מכוח צו החיים הנצחי של אומה שאין לה שיור אלא התורה הזאת.
מעולם לא פסקה ישיבה מישראל
תנו רבנן במסכת יומא: "מימות אבותינו לא פסקה ישיבה מהם... במצרים היתה להם ישיבה... במדבר היתה להם ישיבה".
פרעה גזר גזרות – ושבטו של לוי יושב ועוסק בתורה. בבל החריבה את הבית – ובסורא ובפומבדיתא הקימו תל תלפיות. קוזקים פרצו בתח"ט ובתי"ט, קומוניסטים רדפו בסתר, והצורר הנאצי כילה את רבבות התלמידים – והישיבה לא פסקה. מן האפר קמו אותם אחדים, בלי פרוטה לפרטה ובלי פת לחם, ונטעו יתדות בבני ברק, בירושלים ובכפר חסידים.
עכשיו, בבוא החורף הזה, שוב נשמעים קולות מחלוקת. סערות חולפות, שררות מתחלפות, ממשלות קמות ונופלות – והבחור עומד על עמדו.
אומרים לו: "מה תתן ומה תוסיף?" ואינם יודעים שכל זמן שהוא הוגה ב"אמר אביי ואמר רבא", הוא מחזיק בשתי ידיו את העמוד המרכזי של הבניין כולו.
אל אחינו בני הישיבות
אתם, שנכנסתם היום בשערי בתי המדרש:
אל ירך לבבכם מן הקולות שבחוץ, ואל תיפלו ברוחכם מן השטנה והמריבה!
כשאתם מביטים בדמותו של רבי אליהו מישקובסקי בצריף השחוף של כפר חסידים, הביטו בו היטב ודעו: אתם לא ירושה אבודה ולא שיירי עבר; אתם החיים בכבודם ובעצמם, ואתם נושאים על כתפיכם את משא הדורות כולם.
בחוץ – גלים זועפים, שווקים מתהפכים, כלי נשק מתחדדים ורוחות של תקופה נושבות ברעש גדול וחולפות כלא היו. אבל כאן, בין הכתלים האלה, במקום שבו הסטנדר נכנע תחת לחץ זרועכם – כאן פועם לבו של העולם. כאן המבצר שאין עליו כיבוש, וכאן החיל שאינו נסוג לעולם!
זקפו את קומתכם! הספרים שאתם פותחים הלילה הם הספרים שעברו באש ובמים. מסורא ופומבדיתא, ממרתפי טולדו ומצריפי וילנא וולוז'ין – האש הזאת נמסרה מיד אל יד, ועכשיו היא נתונה בידיכם. הגווילין אמנם נשרפו, אבל האותיות לא פרחו באוויר; הן ירדו ונחרתו על לוח לבכם.
אתם סיירת הנצח של עם ישראל! משמר הכבוד העומד על משמרתו שעה שהעולם כולו כורע בתהפוכותיו. כל "קושיא" שאתם מבררים – חומה היא; כל "תירוץ" שנאמר ביגיעה ובעמל – מגן וצינה הוא לעמו. לא פלוגות ולא כרוזות יכתבו את הפרק הבא בדברי הימים; קול עמלכם, הבוקע בחצות הלילה מבין כנפות הטלית, הוא שיעמיד את האומה על רגליה.
עלו לקרב של תורה! הרימו את קולכם בגאון, השקיעו עצמכם במצולות הים הגדול, וידע כל העולם כולו:
הבחירות יחלפו, המאבקים יישכחו, השרים והרוזנים יהיו כאבק פורח –
אך הישיבה מישראל לא פסקה, ולעולם, לעולם לא תיפסק!
חזק ואמץ, עמול בתורה – כי לא תישכח מפי זרעו.
0 תגובות