בעוד המתיחות מול טורקיה נראית כמתפוגגת בהדרגה, כאשר אנקרה ממשיכה למלא תפקיד של מתווכת אזורית, הזירה האמיתית של העימות במזרח התיכון התפרצה במלוא עוצמתה במקום אחר לחלוטין.
הסכסוך החשאי שהתנהל במשך שנים בצללים יצא לאור במלוא חריפותו. מטחי הטילים והכלי טיס בלתי מאוישים שפוקדים את האזור מסמנים נקודת מפנה משמעותית: העימות לא נעלם מעולם – הוא קיבל צורה חדשה ואגרסיבית יותר.
מתחת לפני השטח הדיפלומטיים, משטר האייתוללות בטהראן מגביר את פעילותו ומכוון מתקפות כלפי נכסים ובסיסים אמריקאיים הפזורים ברחבי המפרץ הפרסי. בסיסים אסטרטגיים בכווית, בחריין ובירדן הפכו למטרות של מתקפות חוזרות, המעידות על כך שהנוכחות האמריקאית אינה מהווה עוד גורם מרתיע מספיק.
מנגד, ארצות הברית אינה עומדת מנגד; התגובות האמריקאיות לובשות צורה של תקיפות צבאיות ממוקדות שמטרתן לפגוע ביכולות האיראניות שוב ושוב.
בינתיים, ירושלים עוקבת מקרוב אחר ההתפתחויות, צופה בהיחלשות ההדרגתית של "ציר ההתנגדות" – רגע לפני שהמצב עלול להסלים באופן משמעutenant.
גישת "כיסוח הדשא" של הפנטגון
למרות שהשפה הרשמית בוושינגטון נמנעת מהגדרות ברורות, צבא ארצות הברית אימץ בפועל גרסה משלו למושג המוכר מהזירה הישראלית – "כיסוח הדשא". התפיסה העומדת בבסיס גישה זו היא ממושכת ועקבית: במקום לשאוף להכרעה מלאה, למלחמה אזורית רחבת היקף או לפלישה יבשתית מסוכנת שעלולה להצית את המזרח התיכון כולו, הוחלט לפגוע שוב ושוב בכל ניסיון של טהראן לבנות תשתיות, לפתח יכולות שיגור או לשקם מערכי הגנה.
כפי שנחשף באתר "אקסיוס", כל משגר טילים שמתגלה, כל ריכוז כלי טיס בלתי מאוישים, וכל ניסיון של איראן להניח מוקשים ימיים במצר הורמוז – זוכה למענה מהיר ומדויק מהאוויר. דוגמה בולטת לכך היא התקיפה האמריקאית באי לאראק בסוף אוגוסט 2026, שמטרתה הייתה להשמיד משגרים שהוכנו להטמנת מוקשים ימיים בנתיבי השיט החיוניים.
המטרה האמריקאית ברורה: לא להפיל את המשטר בטהראן בבת אחת, אלא לשחוק אותו באופן שיטתי ולאורך זמן. מדובר בדילול מתמשך של מלאי הטילים, פגיעה במערכות ההגנה, ומניעת היכולת של איראן ליצור הרתעה אמינה כלפי וושינגטון ובעלות בריתה. על פי תפיסה זו, המשך המכות התקופתיות יחליש את משטר האייתוללות עד לנקודה שבה יתקשה להפעיל לחץ משמעותי על נתיבי המסחר או על מדינות האזור. זוהי אסטרטגיה של שחיקה ממושכת – יקרה אמנם במשאבים ובמאמץ אסטרטגי, אך חוסכת את הסיכונים העצומים של עימות כולל.
אסטרטגיית התגובה של טהראן – פגיעה בשלוחות אמריקאיות
מנגד, משטר האייתוללות בטהראן מיישם אסטרטגיה הפוכה: במקום להיכנע ללחץ האמריקאי, הוא מכוון את האש ישירות כלפי השלוחות והאינטרסים של וושינגטון באזור.
גם לאחר גלי תקיפה אמריקאיות חוזרות בתוך שטחה, משמרות המהפכה ממשיכות לשמור על קצב תקיפה אגרסיבי. טילים וכלי טיס בלתי מאוישים מתאבדים עושים את דרכם שוב ושוב לעבר בסיסים אסטרטגיים במפרץ ובירדן – החל מבסיס האוויר עלי אל-סאלם בכווית, דרך מתקני הצי החמישי ובסיס שייח' עיסא בבחריין, ועד למוקדים בירדן כמו מוואפק סלטי (אל-אזרק) וקמפ טיטין.
המסר שמעבירה טהראן לבית הלבן ברור: כל מהלומה אמריקאית תזכה לתגובה מיידית על אדמת בעלות הברית של ארה"ב באזור. האיראנים רואים במדינות המפרץ הקטנות יחסית, כמו כווית ובחריין, "חוליות חלשות" – מרחבים בעלי כלכלה רגישה ונוכחות אמריקאית כבדה, שהופכים בקלות למטרות לחץ. גם ירדן, למרות מערך ההגנה האווירית המפותח שלה, מוצאת את עצמה שוב ושוב בקו האש כחלק ממערכת העברת המסרים של המשטר.
אמנם חלק ניכר מהחימוש מיורט בהצלחה לפני הפגיעה, אך עצם השיגור המסיבי יוצר שחיקה מתמדת, מפעיל מערכות הגנה יקרות, ומאלץ את וושינגטון להשקיע משאבים עצומים באבטחת שותפיה.
למרות המכות הקשות שספגה איראן – הכוללות השמדת משגרים, פגיעה במערכות מכ"ם מתקדמות והרס של אתרים צבאיים – היא ממשיכה בפעילותה.
זוהי מדיניות של התנגדות עיקשת: הוכחה לכך שטהראן אינה נשברת, ושהמחיר על הלחץ האמריקאי ימשיך להיגבות ישירות מביטחונן של מדינות האזור.
המבחן האסטרטגי של טראמפ – בין איומים למציאות
בחדרי הממשל של הבית הלבן מתנהל בימים אלה אחד המבחנים האסטרטגיים המורכבים ביותר של נשיאות טראמפ השנייה. על הפרק עומדת דילמה משמעותית, שמעסיקה את צמרת הממשל ועשויה לשנות את כללי המשחק במזרח התיכון כולו.
מצד אחד, הנשיא האמריקאי ממשיך להשמיע איומים פומביים וישירים: להכות באיראן "בעוצמה", "קשה יותר" ו"ברמה גבוהה יותר". בעקבות מטחי התגמול האיראניים כלפי בסיסים בירדן ובמפרץ והתקיפות הקודמות במצר הורמוז, טראמפ מבהיר כי כל תגובה נוספת מצד טהראן תגרור מכה אמריקאית משמעותית. הוא אף רומז בגלוי לקיומה של "התקיפה הגדולה ביותר" הממתינה – כזו שעלולה להותיר "מעט מאוד מהרפובליקה האסלאמית".
השאלות שעל שולחן המטה הכללי והקבינט חדות: האם לאשר את "התוכנית המלאה" – סבב תקיפות רחב היקף הכולל יעדים אסטרטגיים קריטיים, תשתיות אנרגיה מרכזיות, מערכות פיקוד ושליטה ואולי אף אתרים המקושרים לתוכנית הגרעין – או להמשיך לדבוק בגישת "כיסוח הדשא" המדודה, השוחקת את איראן בהדרגה אך נמנעת מהכרעה כוללת?
מצד אחד, האיומים הברורים נועדו לשדר הרתעה מוחלטת ולחזק את התפיסה לפיה איראן "מובסת צבאית" והמשך התנהלותה מסוכן עבורה. מנגד, אישור מתקפה כוללת טומן בחובו סיכונים עצומים: הסלמה אזורית חסרת שליטה, פגיעה קשה בנתיבי אספקת הנפט, עלייה חדה במחירי האנרגיה העולמיים, וסכנה ממשית למעורבות של מעצמות נוספות. בתוך הממשל עצמו, קולות מרכזיים דוחפים להעדיף לחץ כלכלי כבד לצד מהלומות נקודתיות, מתוך חשש שמכה רחבה תגרור את ארצות הברית לסכסוך ממושך ללא אופק יציאה ברור.
כעת, המבחן של טראמפ הופך לתרגיל עדין של איזון בין עוצמה לריסון: השאיפה לפגוע באויב האיראני ולהסיר את האיום, מול ההבנה שהסלמה בלתי מבוקרת עלולה להפוך את המצב – מול טהראן, מול השותפות האסטרטגיות במפרץ, ומול דעת הקהל האמריקאית שעייפה ממלחמות ממושכות. ההכרעה הקרובה בשאלה האם לעבור מ"כיסוח דשא" למתקפה מקיפה היא שתעצב את פני המזרח התיכון בשנים הבאות.
השיקול הפוליטי – למה וושינגטון מעכבת הסלמה עד הבחירות?
מאחורי הקלעים של קבלת ההחלטות בוושינגטון קיימת שכבה נוספת שמעצבת את צעדיו של הנשיא – ולא מדובר רק בשיקולים צבאיים, אלא בחשבון פוליטי מדוד. על פי דיווחים המבוססים על מקורות בכירים בבית הלבן ובסוכנות רויטרס, יועציו הקרובים של טראמפ ממוקדים במטרה אחת ברורה: למנוע הסלמה צבאית משמעותית או מלחמה כוללת מול איראן לפחות עד בחירות אמצע הקדנציה ב-3 בנובמבר.
הסיבה לכך נעוצה בחשש עמוק ממחיר אלקטורלי כבד. הרפובליקנים, המגינים על רוב דק ושברירי הן בסנאט והן בבית הנבחרים, יודעים היטב שמבצע צבאי רחב במפרץ אינו פופולרי בקרב חלקים ניכרים בציבור האמריקאי. עלייה אפשרית במחירי הדלק והאנרגיה, דיווחים שוטפים על חיילים נפגעים והמשך מטחי הטילים ההדדיים עלולים להשתלט לחלוטין על סדר היום התקשורתי לקראת הקלפיות ולעלות למפלגה השלטת במושבים חשובים בקונגרס.
לפיכך, האסטרטגיה הנוכחית בבית הלבן מנוהלת במשורה: דחיית "התוכנית המלאה" לזמן מה, הסתפקות בלחץ כלכלי מוגבר ובתקיפות נקודתיות מתונות יחסית, וניהול לוח הזמנים כך שישמור על שקט יחסי עד סגירת הקלפיות. עם זאת, המקורות מדגישים בבירור כי מדובר בדחייה זמנית בלבד ולא בביטול המערכה – מיד לאחר ה-3 בנובמבר, האפשרות להרחבת הפעילות תחזור לשולחן במלוא כובד המשקל.
המתח המתמיד בין הרטוריקה החדה והמאיימת של הנשיא לבין הזהירות הפוליטית של יועציו ממחיש את הדילמה: המבחן של טראמפ אינו רק מול טהראן, אלא גם מבחן של תזמון, סדרי עדיפויות ויכולת לשרוד את הקרב הפוליטי בבית.
ישראל נהנית מהשחיקה – מבלי להיות בחזית
בעוד ארצות הברית שקועה במחזור בלתי פוסק של תקיפות ותגובות נגד, ישראל מוצאת את עצמה במעמד אסטרטגי נוח. ההחלשה המתמשכת והשיטתית של יכולותיה של איראן – בטילים, בכלי טיס בלתי מאוישים ובתשתיות הצבאיות החיוניות – משרתת באופן ישיר את האינטרסים הביטחוניים של ירושלים. "ציר ההתנגדות", הכולל את חיזבאללה בלבנון, המיליציות השיעיות בעיראק והחות'ים בתימן, סובל כעת מלחץ עקיף וכבד, שכן איראן עצמה נאלצת להפנות משאבים עצומים להגנה פנימית ולמאמצי תגמול.
במצב הנוכחי, ישראל אינה נדרשת לשאת בעיקר הנטל הצבאי הישיר מול האיום האיראני. היא קוצרת את הפירות באופן ישיר: פחות יכולת איראנית לתמוך בגרורותיה האזוריות, פחות מרחב תמרון להעברת אמצעי לחימה מתקדמים, ויותר קשב אמריקאי שמופנה באופן בלעדי לריסון טהראן.
למעשה, נוצרת כאן "חלוקת עבודה" אסטרטגית לא רשמית: אמריקה שוחקת את הראש, ישראל נהנית מהיחלשותו של האויב הרחוק, ובו בזמן יכולה להמשיך לרכז את מאמציה בהתמודדות עם האתגרים הדחופים והקרובים יותר בגבולותיה.
צללים ממוסקבה ושאלת ההסלמה – מתי ייגמר הסבלנות?
השאלה המרכזית שנותרת פתוחה על שולחן המטה הכללי בוושינגטון ובקבינט בירושלים מרחפת כענן כבד: האם מחזור "כיסוח הדשא" יכול להמשיך להתנהל לאורך זמן מבלי לגלוש להסלמה אזורית כוללת? כל תקיפה נוספת על בסיס אמריקאי, וכל פגיעה קריטית שתגבה מחיר באדם או בתשתיות חיוניות, עלולות לשנות ברגע אחד את כל החישובים.
כבר עתה, השלוחות האיראניות בעיראק נמצאות במסלול התנגשות ישיר עם כוחות אמריקניים ועם סעודיה, והמצב במצר הורמוז ממשיך להיות מתוח. לכך מתווסף נתון חריג ומדאיג שנחשף בימים האחרונים – מעורבות רוסית חשאית ועמוקה בפיתוח טילי שיוט על-קוליים מתקדמים עבור איראן, במסגרת פרויקט סודי שזכה לשם הקוד C430L.
על פי מסמכים שדלפו ונתוני מודיעין, מומחי טילים בכירים ממוסקבה סייעו לטהראן לפתור את הקשיים ההנדסיים בבניית מנועי רמג'ט (מגח-סילון) המאפשרים טיסה במהירויות עצומות בגובה נמוך – יכולת קטלנית שנועדה במיוחד לאיים על נושאות מטוסים וספינות מלחמה אמריקאיות במפרץ.
אם דיווחים אלו מדויקים, מדובר בהעברת טכנולוגיה אסטרטגית חסרת תקדים שמשנה מהיסוד את מאזן האיומים לטווח הבינוני. המעורבות של מוסקבה מסבכת את התמונה: היא מקשה על כל ניסיון אמריקאי לבודד לחלוטין את טהראן, ומעלה את הסיכון שעימות מקומי יהפוך לזירה נרחבת של התגוששות בין-מעצמתית.
בסופו של יום, אסטרטגיית "כיסוח הדשא" אולי מצליחה לשחוק את האיראנים בהדרגה ולדלל את יכולותיהם, אך היא גם מותירה את המזרח התיכון כולו במצב של רתיחה מתמדת.
ישראל אומנם קוצרת בינתיים את הפירות ונהנית מהחלשת אויביה, אך ההיסטוריה מלמדת שאף שחקן באזור אינו חסין מפני היסחפות להסלמה בלתי מבוקרת. השאלה המרכזית העומדת כעת על הפרק אינה רק מי ייחלש יותר בסיבוב הבא – אלא למי מהצדדים תיגמר הסבלנות קודם.
0 תגובות