בין דמוקרטיה לעול היהדות: ממה חוששים החילונים כל כך, ולמה משווים תמיד בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית?
אחלק את דבריי לשניים: מניע החילוניות מראשיתה ועד היום, ופחדה הגדול של הקהילה החילונית לגבי העתיד.
במאה ה-17 קם ברוך שפינוזה מתוך רצון לפעול למהפכה תודעתית ופוליטית. הוא פעל במלוא העוצמה לחלן את שומעי לקחו ולהרחיקם מהדת, וכך התחוללה המהפכה החילונית שבעקבותיה הגיעה גם מהפכה שלטונית. מי ששלטו עד אז ינקו את סמכותם מכוח הדת ומוסדותיה, וברגע שהציבור חוֹלַן, מעמד הממסד הדתי השולט התמוטט. העם החל לבחור את מנהיגיו – ה"דמוקרטיה" המהוללת כפי שאנו מכירים אותה כיום. כפי שאמר בעבר היוצר מאיר אריאל ז"ל: "אין דבר כזה שלטון העם, העם לא שולט אלא רק בוחר את מי שישלוט עליו".
גם בקרב העם היהודי חוללה המהפכה הזו שמות, ורבבות נפלו שדודים בקרב הרוחני והפכו ל"אזרחים". הם מרדו בשלטון הדת ונשארו כביכול יהודים ללא שמירת תורה ומצוות – יהדות ללא עול. מדובר באבסורד, שהרי כל משמעות היהדות היא עול, יראת שמיים ומחויבות.
בהמשך הדרך קמה התנועה הציונית, שפרקה עול והתרחקה מסממנים דתיים אך נאחזה במצווה אחת: המגורים בארץ הקודש. אחיזה זו במצווה יחידה, תוך נטישת כל השאר, מעוררת מבוכה.
למעשה, עצם החילוניות הדמוקרטית היא פורקת עול. העובדה שישנם ערכים המועמדים מעל התורה וחכמי ישראל, כגון חוקי המדינה או הוראות הצבא, היא פריקת עול במלוא המשמעות. ניתן לראות זאת למשל בתנועה הקיבוצית, שבה נקבע בשעתה כי ערכי הקיבוץ עומדים מעל לכל ערך אחר.
מכאן נובעת נשירה נרחבת: ברגע שישנו עול המועמד מעל עול מלכות שמיים, העול שאינו עיקרי מתמוסס במהירות. תופעה זו מקבילה להתבוללות, שכן אנשים אינם מוצאים משמעות ביהדות המרוקנת מתוכן. המצוות המצומצמות של אכילת קניידלך בפסח או אכילת רימון בראש השנה אינן מחזיקות אדם בשעת מרידה בסמכות העליונה של התורה.
כעת נמקד את הדברים במאבק הגדול של השנים האחרונות, בפרט מול הציבור החרדי הירא לדבר ה':
לרוב נשמעת ההשוואה הטעונה: "מדינה יהודית או דמוקרטית?". מהי ההשוואה הזו? נכון יותר להגדיר זאת כך: מדינה יהודית מול מדינה חילונית, לחלופין: מדינה דיקטטורית מול דמוקרטית. העמדת היהדות מול הדמוקרטיה אינה מקרית. כפי שנכתב, עצם תפיסת הדמוקרטיה החילונית מגיעה מפורקנות עול התורה ונוגדת את ערכי היהדות בצורה עקרונית.
ממה מפחדים החילונים בשלטון הימין? הרי הימין, בניגוד לשמאל, אינו ממהר לכפות את ערכיו על השונה, והדמוגרפיה אינה הופכת את המדינה לחרדית בתוך שנתיים. מהו הפחד מהרפורמה המשפטית? מה משנה זהות השופט שיעמוד בראש בית המשפט העליון? הלא זוהי דמוקרטיה שבה העם בוחר את נציגיו!
התשובה היא כי בעיניהם אין זו דמוקרטיה, כיוון שחלק מרכזי בממשלה הם נציגים חרדים שלא נבחרו מתוך רצון "דמוקרטי" אישי, אלא מתוך ציור לצו דתי לשמירת הערכים היהודיים. הרוב המוחלט של המצביעים החרדים עושים זאת בהוראת גדולי ישראל, גם אם אינם מרוצים מאדם כזה או אחר ברשימה. זהו עול תורה בהתגלמותו.
משום כך, ניסיונות להריץ מפלגה "חרדית" שאינה כפופה לגדולי ישראל נחלו ויינחלו כישלון חרוץ. חרדי אמיתי נשמע להוראות גדולי ישראל, ואדם המחפש תפיסה אזרחית-דמוקרטית יצביע למפלגות של פריקת עול גדולה יותר.
גם מפלגות הימין האחרות הן לצנינים בעיני הציבור החילוני, ולכן נבחרים שונים מוגדרים "משיחיים". מדוע דווקא כינוי זה? הדבר שנוגד יותר מכל את ערכי השמאל אינו רק ויכוח על התיישבות, אלא הצד הדתי המניע אותה. האמונה בביאת המשיח – מנהיג בעל סמכות ועול דתי – היא שמערערת את שלוותם, ולכן הממשלה מכונה בפי רבנים "הגוש האמוני", מושג המעורר חשש בקרב מי שפורקים עול.
זוהי גם הסיבה שסוגיית הגיוס ניצבת בראש המאבק. הצבא נתפס כסמל של פריקת עול דתי שבו "הוראת המפקד מעל הכל", וזו הסיבה המרכזית להתנגדות גדולי ישראל לשירות צבאי, גם במסלולים מותאמים.
מלחמה נוספת היא המאבק ב"הדתה". מנקודת מבט חרדית מדובר בשנאה, אך מבחינתם קיים פחד ממשי מחיוב בקיום מצוות. מבחינתם, דוכן תפילין המופעל מול בית ספר שקול לדוכן למכירת בשר לא כשר בפתח ישיבה.
לצערנו, גם בתוך הציבור החרדי ניתן לזהות תופעות של פריקת עול בזעיר אנפין. כאשר אדם מחליט כי הוא מבין טוב יותר מגדולי ישראל בעניין כזה או אחר – לעיתים מתוך צדקנות יתרה – אין שונה הדבר מתפיסת הרפורמים המכנים זאת "יהדות מושכלת", שלפיה בוחרים מהלקסיקון הדתי רק את מה שנוח. תמצית הווייתנו כחרדים היא עול התורה והמצוות, יראת השמיים, והציות המוחלט לגדולי ישראל גם כאשר הדברים אינם מובנים עד תומם.
0 תגובות